רגעים-תאונה

מאי 2015 , הייתה לי תאונת דרכים. ג׳יפ גדול ואימתני, שחור, חדש, מבריק, לא עצר באדום!!! נסעתי ישר, בנחת, בבטחה , חוצה את הצומת ברמזור ירוק ו...בום טרח- כריות אויר, התקהלות אנשים, מוציאים אותי מהרכב, משכיבים אותי על הכביש, אמבולנס , משטרה, בית חולים, ובסופו של תהליך...

ניתוח קיבוע מפרקת. חוליות c1-c2 זזו ועמדו על חוט השערה. ניצלתי. יש נסים בעולם הזה. כל רופא שבדק וראה את ה-C.T ואת ה-M.R.I חזר ואמר: וואו, את יודעת מה זה אומר? יכולת לא להיות אתנו היום. או להיות משותקת מהצוואר ומטה. טוב, אני אתכם, נשארתי בין החיים. תודה לאל! תודה לד״ר קנולר ולצוות הרפואי. תודה לילדים שלי האהובים והיקרים למשפחה , לחברים.

חצי שנה קשה,מ 18.5.15 . עברתי ימים מסויטים של המתנה לניתוח וההחלמה מהניתוח . חצי שנה שבו התהלכתי , מדדה, כמו בובת פורצלן.

*

בלילה לפני הניתוח, אני בצום, הפה יבש, כולי מבועתת מחרדה: אלוהים, שרק לא יפגעו לי בחוט השדרה, כי אם כן, טוב מותי מחיי.

חברה יקרה, אהובת לבבי, כאחות היא לי, ישנה אתי. פרשה מזרן על הרצפה, ושתקה.

הייתה שרויה בדממה ,סיננה מילה פה , מילה שם , אבל הייתה נוכחת במלואה- בדאגה, במסירות, בשקט של מורת זן, היא פשוט הייתה, בלי דרמות, בלי להיסחף אחרי הרעשים שלי, בלי להשתתף "בסרטים שרצו לי בראש". לא הייתה מתאימה ממנה להיות אתי ברגעים האלה. בסיטואציה הקשה הזאת לא הייתה לי שום ברירה, אלא,

לברוח לעולם הדמיון.

בחדר 5 , במחלקה הנוירוכירורגית של בית חולים שיבא, עצמתי עיניים ודמיינתי שאני בים.

צבעתי את המחשבות בכחול יפיפה, כשמפעם לפעם משתרבב החול הזהוב.

רעש המזגן היה לי המיית הגלים.

הדמיון- איזה כוח יש לדמיון.

ישנתי כמו נסיכה.

זה מזכיר לי את הרגע בו ילדתי את בני הקטן. שכבתי במיטה, בבית היולדות, רגע אחרי הלידה וחשבתי על הים. באותו רגע, החלטתי לקרוא לתינוקי שלי- ים.

איזה כוח אדירים יש לים.

כשהעירו אותי, בשש בבוקר, להכין אותי לניתוח, שלושת בני היקרים והמופלאים, כבר היו ומצאו אמא שמחה, שלווה צוחקת. זו הייתה מתנה שלי - להם, אחרי תקופה רווית כאבים, סבל וחרדה, רגע לפני שהוכנסתי לניתוח , הם מצאו אמא שמחה.

בתקופת ההחלמה הראשונית, בהם הייתי סיעודית 100% שכבתי ודמיינתי את הימים שיבואו .

כל הזמן חזרתי ואמרתי לעצמי: ״ סבלנות, זה יגיע ! עוד קצת והכל יהיה מאחוריך.

רק אבריא , נפשי משתוקקת לרקוד, לחזור לתופף, אחזור להופיע וכל הזמן אכתוב...אכתוב...ואכתוב.

הצעדים הראשונים היו במרחב החצר,אחר-כך התהלכתי בשכונה ומהר מאוד מצאתי עצמי מדדה עד בית הקפה- קפה פריז שלי.

כל בוקר הלכתי "עקב בצד אגודל" , שתיתי את הקפה והמאפה וכתבתי פתקים באייפון.

איזה כוח מרפא יש לכתיבה.

כשהעברתי את הפתקים למחשב, 600 עמודים של A4.

יומן החלמה, הארות, הבנות, החלטות, סיפורים ועוד.

לא, אני לא הולכת לספר על התאונה,

גם לא על ההארות והתובנות שבאו לי בעקבותיה, רק אומר שהייתי בטוחה שאחרי שאחלים, יצמחו לי "כנפיים", אדע לגשר על כל המחלוקות, לעקוף מהמורות, לסקל "מוקשים" בקלי קלות, כי הרי, אני כבר יודעת מהו קושי אמיתי. הייתי, מה זה בטוחה שארחף מעל הכל, כי יש לי כבר יכולת לראות את ה"תמונה הרחבה".

אדע לברך על הרע כמו שמברכים על הטוב כי הרי, קרה לי נס, אני בחיים .

הימים עברו ומצאתי עצמי חוזרת לתבניות הרגילות של חיי.

אז החלטתי לשים את הצווארון לנגד עיניי - עדות וזיכרון ! למה שהיה.

הצווארון

סיפורון.

לפני כ- 10 שנים, נכנסתי לבית קפה מאפה מקומי. הבחורה הצעירה שעבדה במקום, האירה אלי פניה ואמרה:

"הנה הדוכסית הגיעה."

חייכתי אליה ואמרתי: בחורה צעירה שכמותך, איך זיהית מתוך לבושי המרושל והתנהגותי הנעדרת גינונים, את הדוכסית שחבויה אי שם?

היא ענתה: "את רואה, גם לבחורה צעירה כמוני, יכולה להיות עין בוחנת.."

"שאפו עליך!" חייכתי וזרחתי אליה.

*

מאז התאונה, למעשה חודש אחרי, כשגילו את בעיית המפרקת, הלבישו עלי צווארון קשיח.

נאלצתי ללכת מתוחת צוואר, עם סנטר זקור קדימה. הוא לא איפשר לי להביט לצדדים- לא ימינה, לא שמאלה- רק קדימה!

כל מי שאמר לי מאז שאני קטנה:" את פרא אדם", מצא מולו דוכסית.

*

12/10/15

שמעו שמיים והאזיני ארץ

נפל דבר

הייתה לי תאונה

לא סתם תאונה

המפרקת

יכולתי למות

יכולתי להישאר משותקת

זה לא צחוק

זה מפרקת

הלכתי עם צווארון

חמישה חודשים מאז התאונה

ארבעה חודשים מתוכם עם צווארון

מה זה צווארון?

קשיח

לפני הניתוח , כדי להגן לי על המפרקת

אחרי הניתוח להגן לי על המפרקת

כשקיבלתי היתר להוריד את הצווארון

בהדרגה

ועוד שבועיים לזרוק אותו לכל הרוחות

החלטתי לשים אותו לנגד עיני

אתבונן בו בשוכבי ובקומי

עדות בחיי

לזה שיש נסים

יהיה שמור כטוטפות בין עיני

יש אלוהים!!!

או, אם לדייק יש רופאים,

לראשון ולשניים אני חייבת את חיי

אבל גם ובעיקר

לאמונה שלי בכוחותיי

*

5/11/15

בהתחלה בקושי יכולתי לדבר

אחר כך המקלחת הראשונ

ההחפיפה הראשונה

החזרה הביתה

הלילה הראשון בבית

הצעדים הראשונים בחנייה

הוצאת התפרים

הגשתי לעצמי אוכל

הורדת הצווארון בבית אחר-כך בחוץ

קילחתי את עצמי בפעם הראשונה. בהתחלה עם הצווארון. רק גוף אחר כך את כל הגוף

החפיפה הראשונה.

הוצאת הכסא מהמקלחת.

הוצאת מיטת ההחלמה

אוטוטו קניות ברמי לוי- משאת החלומות