

הים
שינוי קטן והחיים בכחול ככה פתאום, משום מקום, בתחילת אלול יצאתי לעשות לי תיקון. הקפאתי את המנוי שלי בהולמס. הודעתי להם: יוצאת לחופשה ונפרדתי מרעש המכשירים, מהרינגטונים המסולסלים ומהאנשים הממותגים די! שקט! אני לא חייבת לדפוק כרטיס רק בגלל שעשיתי מנוי. חופש. לא חופש ולא בטיח. כל בוקר, בשעה 7:00 מנועי כבר מחוממים בצעידה לאורך החוף. כדי שיהיה לי באמת מעניין ותחושה של חופשה בחרתי לי רצועת חוף חדשה, בתולית, נקייה. מחוף פולג דרומה לכיוון געש. כל דבר חדש: אנשים, נוף, שירים...מעורר את


הולדת
לללללללללללללללללללללללללללללל


חבל טראנסקאי
נתקלתי (בפייסבוק) בסטטוס:
"אימון הרוח הבודהיסטי בחיי המעשה.
מהו אושר בר קיימה...?" המשפט הזה, עורר אותי לכתוב את הפוסט הזה.
*
אני מחכה שהקיץ הזה יסתיים לו כבר...
כל אחד מחכה שמשהו ייסתיים ואז...יוכל "לקחת אויר", לנשום, להתרווח!
אחד מחכה שהפרויקט עליו הוא עובד יסתיים כבר.
אחד סופר את הימים , שיעברו מהר, מחכה לחופשה שפתח...
יש הורים שקצה נפשם מהחופש הגדול, יאללה, שהילדים יחזרו כבר לבית הספר.
שהתינוק יגדל קצת ויישן לילה שלם. נפשם חפצה לישון לילה שלם ברציפות. מה כבר הם מבקשים?


זהות
אני אוהבת לכתוב. זה יותר מאוהבת, זה ממש צורך נפשי. יש לי קופסאות מלאות במחברות כתובות משנים של טרום מקלדת. דרך הכתיבה אני משחררת כעסים, לחצים, תסכולים. כותבת משאלות, מעלה הרהורים. הכתיבה, היא הדרך שלי ״ לטפל ״ בעצמי. ברור שבימים קשים הלכתי גם לפסיכולוגית, אבל הכתיבה וגם הים הם המטפל הזמין, הראשוני, הגרעיני שלי. * הנקודה זה שם הבלוג. כמו שכתבתי לכם, השם הזה קפץ אלי, ריקד לי במוח ולא הרפה. נדלקתי על השם. הנקודה אבל לא הבנתי למה זה ״ ננעל ״ לי במוח ולא השאיר אפילו סדק צר לשמות נ


סבתא מספרת
להעיר את הילד שבתוכי מישהו יכול להסביר לי איך זה קרה שדווקא רגע לפני שהפכתי לסבתא, בא לי לטייל , לנסוע, לגלות ארצות חדשות? לשים תרמיל ולצאת לטרק של החיים. ואיך זה קרה לי שלפני שנהייתי סבתא, פתאום בא לי להתחבר לילדה הקטנה שבתוכי, להחזיר לעצמי את : התום, השמחה הטבעית, הסקרנות, האותנטיות, בדיוק כמו שהייתי קטנה. מיזגתי את התשוקות שלי ומיתגתי את עצמי סבתא מספרת סיפורים. אני והנכד שלי ,באהבה, באינטימיות ובהקשבה - יוצאים למסעות בארצות רחוקות, חווים כל מיני רגשות, מתגברים על מכשולים


חינה
לא לצביעת השורשים חינה כאחד הטקסים הבסיסיים בשורשים שלי. השכונה שבה גדלתי ובה אני גרה גם היום, נוסדה בשנת 1944 על ידי עולים מתימן. המייסדים, ביניהם סבי וסבתי, קראו לה שכונת יעקב , לא חקרתי את מקור השם, אבל לפני בערך 20 שנה במסגרת שיום מחדש של הרחובות בתל מונד ,אנחנו קיבלנו את השם: רחוב התמר. מה רחוב? איזה רחוב? שכונה קטנה, 20 משפחות, 100 מטר כל אורכה, דרך ללא מוצא. טוב, אני לא אספר לכם על שכונת ילדותי, שאני אוהבת אותה בכל חושיי, כי אז זה יישמע כמו : אלי קארי הילדה מלפלנד" זוכ


רגעים
לפני שלוש שנים, מאי 2015 , הייתה לי תאונת דרכים. הייתה לי? ג׳יפ גדול ואימתני, שחור, חדש, מבריק לא עצר באדום!!! אני נוסעת ישר, בנחת, בבטחה , חוצה את הצומת ברמזור ירוק ו...בום טרח- כריות אויר, התקהלות אנשים , מוציאים אותי, משכיבים אותי על הכביש, אמבולנס , משטרה, בית חולים וניתוח קיבוע מפרקת. חוליות c1-c2 זזו ועמדו על חוט השערה. ניצלתי. יש נסים בעולם הזה. כל רופא שבדק וראה את ה-C.T ואת ה-M.R.I חזר ואמר: וואו, את יודעת מה זה אומר? יכולת לא להיות אתנו היום. או להיות משותקת מהצוואר