הקופסה הכחולה
*
מאז שהייתי קטנטונת, אהבתי להתחפש.
כל פנטזיה שהייתה לי,(כבר אז הייתי שופעת דמיון) הורי הגשימו לי.
הם השקיעו לילות כימים בהכנת התחפושות באהבה ובחדוות יצירה,
ואני, בתם הבכורה, לא ידעתי "שובע".
בפורים אחד יכולתי להיות כמה דמויות,
וכל שנה זכיתי מקום ראשון בתחרות הבית-ספרית.
הייתי סינית ויפנית וגם אסקימוסית
הייתי אחות ועורב וכלנית...
כשהייתי בת חמש. רציתי להתחפש לקופסה הכחולה. כן, הקופסה של קק"ל- הקרן הקיימת לישראל.
עוד מימי הגן, בכל יום שישי, נהגנו להביא תרומה ולשלשל לתוכה בגאווה את המטבע.
ויש מצב, שרציתי לְרָצוֹת את אבא שלי, שהיה איש מפא"י נלהב.
מבוקר עד ערב שמעתי אותו שר בקולו המופלא: " אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה"
עם דגש על: אנחנו צריכים לבנות..
אז החלטתי (באופן בלתי מודע) שאם אתחפש לקופסה הכחולה,
זה מאוד ישמח את אבא שלי שהבת שלו תתהלך עם תחפושת כזאת עם אמירה, עם שליחות, עם תקווה.
במשך ימים רבים האבא הגאה והמאושר שלי, עמל על ההפקה.
בניית הקונסטרוקציה של הקופסה הכחולה, צייר על כל אחת מפאות המעטפת את מפת ארץ ישראל,
יצר את הפתח, ממנו יצא הראש, כדי שאוכל לנשום.
אפילו הוא לא התכוון שאנפח נשימתי למען הרעיון הנשגב של גאולת אדמות הארץ.
הגיע הבוקר המיוחל – פורים, ההורים שלי, הלבישו עלי את ה"קופסה הכחולה"
אמי ואני עשינו דרכנו אל הגן.
אחרי 20 צעדים קטנים ומדודים, לא יכולתי לכובד המעמסה, בכיתי:
" אני לא רוצה את התחפושת הזאת"!
אני לא רוצה ללכת לגן!!!"
אמא שלי ניסתה לשכנע , אולי בכל זאת ואני בשלי, בוכה: "לא רוצה!"
אמי, אישה חכמה, יודעת "תהפוכות" בתה, הכינה בהסתר אלטרנטיבה,
והלכתי לגן, מחופשת לסינית!
האם כבר אז, אמא שלי צפתה שסין תהפוך מעצמה "שתאכל את תנובה"- חברה ישראלית שנוסדה בשנת 1926 ע"י העליה השניה והשלישית.- סמל התיישבות ויצירה , בדרך להקים מדינה.
ואני? ילדה קטנה בת חמש, בצעדים הראשונים נזרעה בתוכי ההבנה: גאולה נקנית בייסורים!
יש מצב, שמאז הייתי הקופסה הכחולה כלואה וחנוקה בתוך מסגרת,
התחלתי את המרד שלי בניתוץ מסגרות.
