אמא ספרי לי סיפור-פוסטים (מנובמבר 23)

6.11.23

אנחנו בשבר עמוק.

העם כולו מחבק את המשפחות השכולות, את משפחות החטופים, את העקורים מביתם, את הפצועים. כולנו מחבקים את החיילים.

מה שהכי מרגיע אותי באופן מיוחד, בימים הקשים והכואבים שעוברים עלינו מאז השבת הארורה,הוא להתחבק עם הנכדים שלי ולספר להם סיפורים.

אלו רגעים של שפיות, של חסד, של אהבה.

כולנו זקוקים לחיבוק. על אחת כמה וכמה , הילדים הרכים, התמימים והתמים.

החום האנושי הוא המגן העוצמתי ביותר .

הביחד הוא כוח מחסן, מרפא, מעצים.

הילד/ה חבוק/ים בזרועותינו והסיפור הוא עולם התוכן שאתו נפליג לעולמות אחרים.

חיבוק וסיפור, זו מעטפת הגנה רגשית, רוחנית וגם תודעתית.

*

את הסדנה הדיגיטלית שלי :אמא, ספרי לי סיפור, יצרתי לפני ארבע שנים,

מתוך הבנה עמוקה שלסיפורים יש עוצמה מהרבה בחינות.

הסיפורים מאפשרים לנו:

לדבר על רגשות,

לטפל בבעיות שונות

להעשיר את השפה,

לטפח את הדימיון,

ועוד ועוד מלא יתרונות...

*

הפרק הראשון עוסק בשיטה שפיתחתי- קפסולת זהב.

חיבוק, סיפור, מקום וזמן קבועים.

השיטה הזאת טובה תמיד.

בימים אלו, היא ממש הכרחית.

גם אם מיישמים רק חלקים ממנה, רואים תוצאות.

***

כשאני שואלת את הנכד שלי:

איך היה לך היום בביה"ס?

התשובה הראשונית שלו בת מילה אחת : "כייף"

כשאני מתחילה "לחפור",אני מגלה שהוא חווה באותו יום, רגשות שונים.

יום אחד הוא סיפר לי,

שהוא מאוד כועס על משהו שקרה לו.

הקשבתי לו, אפשרתי לו לשחרר את הכעס והתסכול.

חיבקתי אותו.

לאחר ש"פירקנו את האירוע הזה לגורמים",

נתתי לו כמה כלים, להתמודדות עם מצבים כאלה בעתיד.

שיתפתי אותו במצבים שבהם גם אני כועסת, אפילו מאוד מאוד.

במצבים כאלה, אני עוצמת עיניים, נושמת נשימות עמוקות, עד שאני נרגעת.

ואז אמרתי לו:

"בוא אהוב לבי, בוא ואספר לך סיפור"

********

ילד אינדיאני ניגש אל סבו

וסיפר לו על חבר שמתנהג אליו לא יפה.

"הוא מעליב אותי!,

צוחק עלי בפני כל החברים,

מתנכל לי כל פעם..

אני שונא אותו! בא לי להרוג אותו!"

הסב הקשיב לנכדו בקשב רב, וענה לו ברוגע:

" גם לי קורה שאני חש שנאה עזה,

כלפי אנשים שמתנהגים בחוסר רגישות לאחר,

אני יוצא מדעתי שהם אף פעם גם לא מתחרטים על מעשיהם..

אתה יודע מה? נכד יקר,

לפעמים אני גם כועס על סבתך, שלא מבינה אותי.

אבל הכעס הזה, נכד שלי,

הכעס והשנאה, הם רגשות שמזיקים לנו ביותר.

כשאני כועס, אני מרגיש כאילו יש לי רעל בלב,

והרעל הזה פוגע בעיקר בי.

יש בי מלחמה פנימית מתמדת.

כאילו שיש בתוכי שני זאבים

זאב בעל לב טוב שאומר לי,

'תירגע, תחשוב על הדברים הטובים,

תנסה לראות את החולשות של האחר ולא לשנוא אותו בגלל חולשות אלו,

גם כשאתה כועס, תנסה לפתור את הבעיה בדרכי נועם...

וזאב אחר, עם לב רע

שדוחף אותי, לאבד את עשתונותיי,

מעודד אותי להעליב ולהרוס...ולעשות בלגן .

הזאב הרע הזה, אינו יכול לחשוב, מכיוון שכעסו ושנאתו חזקים כל כך.

הזאבים שבתוכי נלחמים כל הזמן ולא נותנים לי מנוח.

לעתים קשה לי לחיות עם שני הזאבים האלה שבתוכי.

שניהם מנסים לשלוט ברוחי."

הילד הקשיב בקשב רב לסבו,

הסתכל לתוך עיניו הדומעות ושאל:

"סבא, סבא, איזה זאב מנצח?" הזאב הטוב או הזאב הרע?

הסבא, הסתכל בעיניו של נכדו, חייך וענה:

אתה רוצה לדעת מי המנצח?

"כן..סבא, בבקשה ,כן," ענה הנכד

אחרי שתיקה קצרה, ענה הסב:

"הזאב המנצח, הוא הזאב שאותו אני מאכיל"

**

הסיפורים מזמנים לנו- מלשון הזדמנות,

לשוחח עם הילד על מה שהוא מרגיש?

שיחה פתוחה, מאפשרת לילד לפרוק כעסים, לבטא פחדים, לשתף בחוויות של שמחה והתלהבות...

וזו גם הזדמנות לתת לילד כלים :איך להתמודד עם מצבים רגשיים שונים.

10.11.23

לא פוחדת לדבר רגשות.

אני אדם חשוף.

כשאני שמחה,

העיניים שלי בורקות, מנצנצות מפעימות הלב המתרחב.

כשאני מתלהבת,

אני כמו ילדה קטנה שקיבלה מתנה, תופסת את הרגע הזה מלוא חופניים.

כשאני כועסת,

וואלה, אם עוצמת הכעס בסולם "ריכטר" גבוהה. זו חתיכת בעיה.

אבל כשאני פוחדת או חרדה, אני מתכווצת.

אז למה כולם אומרים לי: את אישה שמחה?

מה, לא רואים שעין אחת צוחקת והשנייה בוכה?

זה כנראה בגלל העובדה,

שעם השנים, פיתחתי יכולות הסוואה (אולי בזכות כישורי המשחק שלי)

אבל אני תמיד תמיד במגע אינטימי עם מה שאני מרגישה.

אני לא משקרת לעצמי !!!

כשאני עם הנכדים שלי,

אני מדברת אתם רגש.

במכוון, מתוך מודעות ובחירה.

לדבר רגשות, זו מתנה.

"שתף אותי, אהוב לבי, מה אתה מרגיש?"

אני רואה ערך רב, בללמד את הילדים לזהות רגשות שונים,

לְֹשָיֵים אותם ולדבר עליהם.

להציע להם דרכים להתמודדות נכונה עם רגשות שונים,

שצפים ועולים במצבים שונים.

זו גם דרך בה אנחנו עוזרים להם להבין טוב יותר את עצמם

וגם את האחרים.

♥

"ציפור הנפש", /מיכל סנונית

הסיפור שהפך לקלאסיקה

מספר לנו עלינו-מבוגרים וילדים.

לכולנו יש נפש ובתוכה "מגירות מגירות של רגשות".

הספר, תורגם לארבעים ושמונה שפות. זה מעיד על זה שהוא "בול פגיעה".

לדבר רגשות, זה להיות במגע עם העושר הפנימי שבתוך כל אחת ואחד מאתנו .

בימים אלו, כולנו-מבוגרים וילדים- בסוג של מצב חירום,

השיגרה הופרה.

כולנו, רווי כאב ,חששות וחרדות. (מי יותר ומי פחות)

לדבר רגשות, זה יכול להיות מעצים ומרפא.

אם נקשיב לתוכנו, נדע לזהות את מה שאנחנו מרגישים,

לילדים שלנו (וגם לנו) זה כלי חשוב מאוד.

"עמוק עמוק בתוך הגוף שוכנת לה הנפש

איש עוד לא ראה אותה, אבל כולם יודעים שהיא קיימת."

(כך נפתח הסיפור "ציפור הנפש" שכולו רגשות)

17.11.23

אֲגוּדַת מְשוֹרְרֵי הָרְחוֹב / נורית זרחי

סיפור קסום

על שני חתולים, שמחפשים להם בית

ומצאו עצמם במחסן בו מתקיימת סדנת כתיבה.

השיר שהם כתבו, זכה בתחרות השירה של העירייה.

המשפט בשיר:

"מי יאהב אותי? מי ילטף אותי?"

סחף בזה אחר זה את ראש העיר ואחריו את המזכירה

וגם מנהלת החשבונות הצטרפה ...

כל עובדי העיריה וכל הרחוב נסחפו לשירה כסימפוניה אדירה.

איזה סיפור מקסים, מרגש, נפלא

שמעיר ומאיר את הצורך באהבה.

האהבה היא הבית.

ומי העניק להם את הבית?

הוֹֹמְלִס, גדול מידות, בעל לב ענק, היה להם לבית.

אני יכולה לכתוב הרבה על הסיפור הנפלא הזה,

אבל בעיקר, רוצה להאיר דרכו, את הצורך של כולם, גדולים וקטנים כמובן,

באהבה ובחיבוק.

חיבוק ואהבה-הם הבית!

היום, ישבתי ושוחחתי עם גילה.

אני מכירה את גילה, אנחנו נפגשות פעם בשבוע, במסגרת התנדבותית.

שוחחנו כשעתיים.

היא קמה ללכת

ופתאום, רגע לפני שנפרדנו,

היא ניגשה אלי וחיבקה אותי:

"בואי נתחבק! החיבוק מנחם! בימים האלו, אנחנו זקוקים לחיבוק",

ככה היא אמרה לי

והצמידה את הלחי שלה אל לחיי.

ככה נשארנו, הרבה מעבר לשניות הרגילות של חיבוק נימוסין.

**

כשהנכד שלי מגיע אלי,

טקס קבוע: חיבוק ארוך, מתכוון!

אני חופנת אותו אל תוכי.

הוא יודע, שבמהלך החיבוק אני עוצמת עיניים, ומברכת אותו בלב.

אחר כך, אני מתמללת לו בקול, את מה שאמרתי בלב:

"שאלוהים ישמור עליך. שהלב שלך יהיה שמח תמיד. תהיה טוב לעצמך ולאחרים,

אתה מביא הרבה יופי, אור וטוהר לעולם..."

החיבוק והמלל מחלחלים. נספגים. נטמעים.

בטקס קבוע, פעם ועוד פעם ועוד פעם..

יש חשיבות לטקסים.

יש לי שני נכדים. אני מחבקת כל נכד בנפרד.

הם לא דבוקה אחת. כל אחד הוא יישות מופלאה בזכות עצמה.

ילדים, שכבת גיל רכה , בראשית דרכה

עושים צעדים בעולם מורכב

חיבוק של אהבה, הוא מזון בונה את תאי התודעה.

23.11.23

אם להיות כנה,

ואני רוצה להיות כנה,

אומר כך:

אילו יכולתי להחזיר את הגלגל אחורה,

לתקופה שהייתי אמא צעירה.

וזה היה מזמן..מזמן...

הייתי נוהגת אחרת עם ילדיי

היום,אני יודעת שהייתי מקדשת את הזמן שלי עם הילדים שלי,

לפחות את הרגעים האינטימיים האלה,

שאני מחבקת אותם ומספרת להם סיפורים.

כשילדיי היו קטנים, סיפרתי להם הרבה סיפורים,

באופן קבוע ובכל הזדמנות,

מתוך רצון להשביח את האינטלקטואל שלהם.

רציתי שהם יגדלו להיות אינטליגנטיים,

עם ידע עולם נרחב, שפה עשירה, יתנסחו באופן רהוט ויהיו שופעי דמיון

ואכן, הם גדלו להיות מבוגרים אינטליגנטיים, חכמים, רגישים וסקרנים

אבל

וזה אבל גדול

כשסיפרתי להם,

באתי עם כל מטען היומיום הקשוח של דאגות פרנסה וניהול קריירה,

משכנתאות וחובות

כן, גם עם תסכולים וכעסים של מחלוקת בזוגיות וכל זה...

לא פיניתי עצמי מבחינה רגשית ומנטלית

לפני הרגעים האינטימיים האלה,

הרגעים המקודשים-סיפור סיפורים!

והילדים קולטים בחיישנים הטבעיים שלהם,

את הכאבים והתסכולים, החששות והחרדות.

הם חשים את "הרעידות הפנימיות".

הם סופגים את הרטטים העמוקים.

הם יודעים,

אם את אתם באופן מלא, או רק מעמידה פנים.

אני מודה,

הרבה פעמים הייתי ברמה הטכנית.

מחבקת. פותחת ספר, מקריאה סיפור

וממשיכה...

זה לא משהו. זה לא טוב.

נו, טוב. זו חוכמת הבדיעבד.

"השכל בא אחרי הזמן", ואנו מבינים את האירועים לאמיתם לאחר שהתרחשו.

כיוון שאני לא יכולה להחזיר את הגלגל אחורה,

את התיקון שלי, אני עושה עם הנכדים שלי.

כיוון שיש לי הרבה מה לתרום, מנסיוני האישי והמקצועי וגם מכישוריי וכישרונותיי

יצרתי את "קפסולת הזהב".

(פרק ראשון בסדנה הדיגיטלית : אמא ספרי לי סיפור).

קפסולת הזהב, מעניקה מיסגור לזמן הסיפור.

מעניקה כלים מעשיים, שאמורים לנטרל רעשים.

זו עבודה משותפת של אמא ילד/ים.

בשקט. בזמן קצוב. במקום מוגדר.

"אי קטן של שפיות".

קפסולת הזהב, מאפשרת לשים את הלב "בקדמת הבמה",

העיקר, זה להתחבק ולהעביר חום ואהבה.

וכל

היתרונות והמעלות הנוספים והרבים שמביאים אתם הסיפורים:

הרחבת ידע עולם, העשרה והשבחת השפה,

רהיטות , התנסחות תקנית, העשרת הדמיון ועוד... שמביאים אתם הסיפורים,

כל אלה חשובים מאוד, חשובים ביותר

(בהם עוסקים הפרקים הנוספים של הסדנה: אמא, ספרי לי סיפור)

אבל היתרון הענק, הבסיסי ההכרחי.

הוא הלב החם והאנושי.

(זו תרופה מונעת לבעיות ולטיפולים).

28.11.23

אמפתיה,

התכונה הזאת, יקרה מפז.

היכולת הרגשית הזאת, לגלות אמפתיה לאחר היא מעלה גבוהה.

פרופ' דורית ארם, כבר שלושים שנה חוקרת

את האינטראקציות בין ילדים להורים טוענת:

"הורים צריכים להבין שקריאת ספרים עם ילדים משנה את דרך המחשבה של הילד"

מעשרות המחקרים שערכה, עולה כי,

"קריאת ספרים נכונה, מנבאת אמפתיה, הבנה חברתית,

הסתגלות חברתית, נדיבות, התחשבות ואפילו תקווה" (סוף ציטוט)

♥

כבר סיפרתי לכם, שאני שואלת את הנכד שלי,

איך היה בביה"ס? הוא עונה במילה אחת: כייף!

יופי, זה משמח אותי לשמוע שכיייף לך,

אתה מוכן להרחיב ?

בוא נתחיל

"מה היה הכי כייף לך?", אני שואלת

"ראיתי ילד שנפל במסדרון, עזרתי לו לקום,

לקחתי אותו למזכירות וחיכיתי אתו עד שאחת המורות

הרגיעה אותו ואז חזרתי לכיתה." הוא השיב.

"אז מה היה לך כייף ?" אני מקשה עליו

"שיכולתי לעזור לו!" הוא מבהיר.

כמובן, ששיבחתי אותו על המעשה הזה.

"אני חושבת שזה מעיד עליך,

שראית מישהו במצוקה ועזרת לו, למרות שאתה לא מכיר אותו.

שתדע לך, זו תכנה נהדרת, לראות את האחר ולהגיש לו עזרה"

♥

אמפתיה, היא תכונה אנושית נאצלת.

נכון, שבמצבי קיצון, כמו שאנחנו עוברים עכשיו, גילויי האמפתיה שוברים כל נורמה.

כולנו רגישים לכולם.

מוכנים לעשות הכל, כדי להגיש סיוע למפונים, למשפחות הנפגעים,

למשפחות החללים, מגישים סיוע לפצועים, מנחמים אבלים.

כל אחד, בוחר איפה לתרום מזמנו כדי להקל על האחר.

כולנו חווים כאב על המשפחות שילדיהם בשבי החמאס

כולנו- כדבוקה אחת-מאושרים ושמחים על כל חטוף שחוזר לחיק משפחתו.

וכולנו, או לפחות רובנו, מייחלים שהאנרגיה הזאת,

תימשך, גם בעתות שלום, גם לאחר שוך הקרבות.

אמפתיה, היא מן תכונה כזאת, שעושה חֶבְרָה לטובה יותר.

אדם שתכונה זו מפותחת אצלו, אומרים שיש לו רגישות חברתית,

או אינטלגנציה רגשית גבוהה, או שהוא בן אדם אהוב. מאנץ'.

ילדים עם יכולות אמפתיות, התקשורת שלהם עם הסביבה, טובה.

מה שמקל עליהם את ההימצאות עם קבוצת החברים.

♥

העידן הדיגיטלי, מקהה את הכישור הזה. מונע את התפתחותה של האמפתיה.

ההימצאות מול המסך, מונעת אינטראקציות אנושיות.

נכון, שיש סרטים ותוכניות

שיש בהם גילויי אמפתיה בין הדמויות,

אבל המדיום הטלוויזיוני והדיגיטלי, שטחי מטבעו

וגם הוא נצרך כשהילד לבדו מול המסך

ואין לו עם מי לדבר על התכנים שהוא צורך.

ספרים וסיפורים, מעירים ומעודדים אמפתיה.

שמוליקיפוד וגדי מנהלים תקשורת אמפתית.

התקשורת הזאת הולכת ומתעצמת, עד סופו של הסיפור,

שגדי מנופף לשמוליקיפוד לשלום.

"מה יש לך?"

מה קרה לך?

מה כואב לך?

מה אני יכול לעשות כדי להקל עליך?

אלו שאלות שעולות במהלך הסיפור.

רבים מסיפורי הילדים, מאירים ומעוררים תכונה זו-אמפתיה.

♥

כשהייתי בת 27 וזה היה מזמן מזמן, עברתי משבר מז'ורי.

תמיד ולעולם ולנצח נצחים אזכור אותן חברות קרובות,

שליוו אותי ברגישות ובמסירות אין קץ.

זו חברות אמיצה וחזקה.

אבל באותה נשימה, אזכור אותה אישה, שאינני מכירה,

שהסתכלה עלי ושאלה אותי: את צריכה עזרה?

לא נפלתי, לא בכיתי, לא צלעתי, אפילו לא בהיתי.

ובכל זאת, היא זיהתה מצוקה על פניי,

שאפילו אני לא הייתי מודעת שהפנים שלי נותנים סימנים למצוקתי.

וכשהיא שאלה: " את צריכה עזרה?"

בכיתי.

בכיתי מהתרגשות.

עצם השאלה שלה, שלוותה בטון רך וברגישות,

שיחררה את האצבע שתחבתי בסכר , כדי שאיש לא יבחין.

והדמעות זלגו ושחררו כאב אצור.

אך גם ארזו בתוכן סוג של תקווה.

שיש הרבה טוב בעולם.

הגם שעברו עשרות שנים מאותו מפגש ולא פגשתיה יותר מעולם,

האישה הזאת, צרובה בלבי.

ככה נראים פני התקווה.

שיש הרבה טוב בעולם

4.12.23

לפעמים אני מספרת לנכדים שלי, סיפורים מהראש.

כאלה שאני ממציאה וגם סיפורים מימי ילדותי.

תקשיבו נכדים אהובים שלי,

כשהייתי ילדה קטנה, בערך בכיתה א' אולי גן חובה

היה איש אחד, מוזר, שקראו לו אָבּוּ אִילְיוּפִי

אָבּוּ אִילְיוּפִי היה איש גבוה מאוד, לבוש מרושל, דהוי ומלוכלך,

כיפה גדולה מבד עוטפת את ראשו,

גלימה עד קרסוליו, צרור קטן צרור על גבו.

אָבּוּ אִילְ יוּפִי היה נכנס אלינו הביתה,

מתיישב על הרצפה, מוריד את הצרור מגבו,

מתיר את הקשר ופורש את הבד .

הייתי עומדת בצד ומחכה בקוצר רוח, לראות איזה אוצרות יביא הפעם.

עולם צבעוני של הפתעות:

סיכות לשיער אדומות וירוקות וצהובות וכחולות, קוקיות צבעוניות,

חוטי רקמה, חוטים למכונת תפירה,

אצבעונים, גומי לתחתונים, מספריים קטנים,

דבוסים (צרור של סיכות ביטחון),

ועוד מני סדקית.

הייתי מוקסמת מהשפע, מהצבעוניות, מהפשטות.

אמא שלי הייתה מוזגת לו כוס חלב שהורתח ומגישה לו צלוחית עם עוגיות.

אמא שלי הייתה קונה ממנו כל פעם משהו אחד.

פעם גומי לתחתונים, פעם צרור מחטים, פעם חוטים,

קונה שרשרת של סיכות ביטחון. "תן לי דאבוסים". הייתה אומרת לו.

אָבּוּ אִילְיוּפִי היה דוחק באמי לקנות עוד ועוד

אבל היא, כמי שידעה לנהל את כלכלת הבית בתבונה,

ידעה שגם בשבוע הבא הוא יעבור בשכונה ,

יקרא בקולי קולות: אָבּוּ אִילְיוּפִי

ואז, הטקס יחזור על עצמו.

אף פעם אמא שלי, לא השיבה את פניו ריקם.

הוא עשה דרכו מהיישוב השכן ברגל, מסתובב בכפרים, בדרך לא דרך,

שבילי עפר, בינות הפרדסים והשדות.

וכשהיה נכנס לשכונה שלנו

הייתי שומעת את קריאתו בקולי קולות:

אָבּוּ אִילְיוּפִי

כל כך אהבתי את אָבּוּ אִילְיוּפִי,

תמיד חיכיתי לקריאתו

ותמיד אמא שלי קנתה לי משהו,

שהכנסתי לתיבת האוצרות שלי!

אני לא יודעת אם זה היה כדי לשמח אותי

או להיות נדיבה אתו..

אָבּוּ אִילְיוּפִי- מילה בערבית, שהמשמעות שלה: אבא של היופי.

ככה הוא מיתג את עצמו.

מוכר הפיצ'פקעס.

כל כך יפה.

זה אחד הסיפורים שהוטבעו בי

רק כשבגרתי, יכולתי להבין:

את הכנסת האורחים של אמא שלי. את האנושיות שלה.

שגם חפצים קטנים: הסיכות, חוטים והסרטים יכולים לשמח לב ילדה קטנה.

את זקיפותו של הָהֶלֶך. .

למרות היותו רוכל שהולך עם שק ארוז על כתפו,

למרות בגדיו הדיי מהוהים, דהויים ובלויים

הוא התהלך בזקיפות קומה.

אני מסבירה לנכדים שלי מה זה :

הֶלֶך.

"לא השיבה את פניו ריקם."

מדברת אתם על זקיפות קומה.

וככה מעבר לחוויה אני מעשירה להם את השפה

מדברת אתם על ערכים של נדיבות, אנושיות, פשטות.

 ♥

4.12.23

גלגולו של סיפור.

*

אתמול,

ערב נר שביעי של חנוכה

אחותי שלחה לי לוואטסאפ קטע וידאו קצרצר.

"זה הדבר הכי חמוד עלי אדמות" כתבה.

זה שלך? שאלתי אותה.

"כן, זו אנה!

ויש לי גם את פולי.

ביחד, פוליאנה

קראתי להן פולי ואנה בהשפעת אחד מספרי ילדים האהובים עלי:

פוליאנה דמות מלאת קסם וטוב.

זה היה זמן שלי עם בן, הנכד הבכור שלי בן שמונה.

ויחד -הוא ואני- יצאנו למסע: להכיר את פוליאנה.

חמושה בסקרנות לגלות: מי הייתה אותה גיבורה ספרותית

ששני חתולים מתוקים, זכו להיקרא על שמה.

תקציר.

בְּעִקְבוֹת מוֹת הוֹרֶיהָ נִשְׁלַחַת פּוֹלִיאָנָה בַּת הָאַחַת־עֶשְׂרֵה אֶל בֵּית דּוֹדָתָהּ. הַדּוֹדָה הִיא אִשָּׁה מְבֻגֶּרֶת, קַפְּדָנִית וּמְרִירָה, שֶׁמִּתְיַחֶסֶת אֶל בַּת אֲחוֹתָהּ בִּקְרִירוּת וּמְנַסָּה לְחַנְּכָהּ לִהְיוֹת יַלְדָּה צַיְתָנִית וּמְמֻשְׁמַעַת. בְּנִגּוּד אֵלֶיהָ, לְפּוֹלִיאָנָה אִישִׁיּוּת צוֹהֶלֶת וְאוֹפְּטִימִית. אֶת חַיֶּיהָ מְלַוֶּה מִשְׂחָק שֶׁלָּמְדָה מֵאָבִיהָ וְלוֹ הִיא קוֹרֵאת "מִשְׂחַק הַשִּׂמְחָה": בְּכָל מַצָּב, קָשֶׁה כְּכָל שֶׁיִּהְיֶה, יֵשׁ לִמְצֹא אֶת נְקֻדַּת הָאוֹר וּלְהִשָּׁאֵר שְׂמֵחִים. בִּמְהֵרָה הִיא מְלַמֶּדֶת אֶת בְּנֵי הַבַּיִת וְתוֹשָׁבֵי הָעֲיָרָה לְשַׁחֵק בַּמִּשְׂחָק, וּמַדְבִּיקָה אֶת כֻּלָּם בְּשִׂמְחַת הַחַיִּים שֶׁלָּהּ. אַךְ הַאִם תַּצְלִיחַ לְהַתְמִיד בְּמִשְׂחַק הַשִּׂמְחָה שֶׁלָּהּ גַּם כְּשֶׁהִיא נִקְלַעַת לִתְאוּנָה קָשָׁה?

סִפְרָהּ שֶׁל אֶלִינוֹר ה´ פּוֹרְטֶר יָצָא לָאוֹר בִּשְׁנַת 1913 וּמִיָּד הָפַךְ לְהַצְלָחָה מְסַחְרֶרֶת בְּכָל הָעוֹלָם

קריאת התקציר זימנה לי לשתף אותו בסיפור ילדות שלי.

"כשהייתי בגילך, אהבתי לנסוע בחופש הגדול לדוֹד מְשוּלָם ,

לא לא בן אהוב, מְשוּלָם לא היה מוּשְׁלָם

פשוט יש שם כזה: מְשוּלָם.

דוֹד מְשוּלָם, האח הבכור של סבא יפת (אבא שלי).

גר בחולון ומאוד אהבתי לבלות בחופש הגדול

עם שתי אחיותיי הקטנות ועם שני ילדיו, שהיו בני גילי.

דוֹד מְשוּלָם, היה אדם מאוד קפדן. דקדקן, דייקן.

בדיוק בשעה ארבע אחר הצהריים,

היה מושיב אותנו במרפסת ביתו ומגיש לכל אחד מאיתנו צלוחית פירות.

בכל צלוחית, חצי אגס, שלושה פלחי תפוח עץ ואשכול קטן של ענבים.

עם מספר זהה של עינבובים

זמן אכילת הפירות, היה זמן של שקט מוחלט.

אסור היה לנו להוציא הגה מהפה.

"אין משיחין בשעת הסעודה פן יקדים קנה לוושט"! כך נהג לומר באופן ברור וחד!

היינו מסתכלים אחד על השני נוגסים בפירות וחונקים את הצחוק.

בשעה שמונה בערב, בדיוק, לא דקה אחרי, היה זמן כיבוי אורות.

ואנחנו הילדים, אחרי דקה של דומיה, היינו מתלחששים .

"אני שומע דיבורים"! קולו היה מבליח אל תוך החשיכה. שקט בבקשה!

הבית של דוֹד מְשוּלָם היה שונה לגמרי מהבית הפתוח והמשוחרר, בו גדלתי.

סבא יפת (אבא שלי) לא היה קפדן כמו אחיו. היינו עושים אתו צחוקים "חופשי על הבר".

מאוד אהבתי את דוֹד מְשוּלָם. כי היה לו לב טוב.

*

קריאת התקציר של הספר פוליאנה, איפשרה לי לספר לבן, נכדי האהוב

עוד סיפור מתקופת ילדותי.

וככה המושגים: אישיות. צייתנות, אופטימיות, השתרבבו לתוך השיחה.

וברוח חג החנוכה, גם דיברנו על זה שפוליאנה, גיבורה.

מי שיש לה כוחות פנימיים להפוך מצבים קשים למקורות חיים

ולמצוא בהם גם נחמה ושמחה

היא גיבורה.

והכי הכי הכי משמח אותי,

שסקרנותו של בן גברה והוא שאל:

" סבתא, יש לך את הספר הזה?"

"אין שום בעיה " אמרתי לו, " נלך יחד לספריה ונשאיל אותו".

וכיוון שהספר פוליאנה הוא בן 283 עמודים

נפתחה בפניי ההזדמנות לספר לו את הסיפור בהמשכים.

הללויה.

מסיפור לסיפור- זה הסיפור!

זמן איכות. זמן אינטימיות עם הילד.

22.12.23

בהמשך לפוסט הקודם,

על החתולות פולי ואנה,

שהובילו אותי ואת בן נכדי לסיפור על פוליאנה

אני רוצה לספר לך, משהו אישי,

שהוביל אותי פנימה אל תוכי,

וכמו שאני מלמדת בסדנאות:

סבתות מספרות

ואמא ספרי לי סיפור

ראשית דבר

הוא האינטימיות שלי עם עצמי.

♥

זה קרה לפני יותר מעשרים שנה.

פריצת דרך יכולה להגיח במפתיע.

ישבתי במטוס חזרה לארץ, מחופשה בפריז שהייתה עבורי כואבת וקשה.

גבר שיצא מהשירותים נתקע מול עגלת המזון שחסמה את המעבר,

לכן נאלץ "לישיבת-אונס", לידי!

אני הייתי עסוקה בשלי. כתבתי!

שפכתי לנייר את הבלהות שעברתי.

בחופשה בת שבועיים, היה לי חומר למחזה תחת השם: עלובת החיים.

אפילו המחשבה על המאורות של פריז:

אדית פיאף, ברסאנס, רודן, טריפו, גודאר

לא הצליחו לזקוף את קומתי,

מהביבים הנפשיים בהם הייתי .

האיש "מהשירותים" בחן אותי בכול חושיו ופנה אלי בנימוס אירופאי:

"את סופרת? מה את כותבת?"

"הייתי מתה להיות סופרת, אני סתם כותבת"

עניתי לו מבלי להרים את הראש .

ומה עוד את חולמת להיות?"

" מספרת סיפורים" !!!עניתי בלקוניות.

"אז מה הבעיה"?

"יש לי פחד קהל! אני פוחדת מראיונות, ממבחנים, ממיונים"

עניתי והמשכתי לכתוב, לא הרמתי ראש!.

אחרי דקה דמומה הוא שוב פנה אלי:

"את מגדלת חתולים?"

"לא! למה אתה שואל?

נבהלתי ובדקתי שמא, עשיתי תנועה מגונה, אולי תנועה לא נכונה.

"כי יש לך התנהגות של חתולה!" ככה הוא ענה.

לי? התנהגות של חתולה? תמהתי ביני לביני.

מאיפה זה בא לו? נגנבתי

נשבעת לך, לא נמרחתי עליו לקבל ליטוף,

לא גרגרתי אפילו לא עשיתי מיאו

אמנם,בעלי לשעבר,נהג להגיד לי מפעם לפעם בהלצה:

"יש לך שבע נשמות, כמו לחתולה"

אבל גם הוא ידע,

שכשאני נופלת אני די מתרסקת,

לוקח לי זמן עד שאני קמה על הרגליים.

במשך חמש שעות טיסה,

כל הדרך חזרה לארץ,

הבהב לי המשפט: "יש לך התנהגות של חתולה!"

הבהב..כמגדלור, כמו, הושיט לי יד מהביבים אל האור.

.

איך שהגעתי הביתה ,

זרקתי את המזוודות, ישבתי על מדרגות ביתי

ועקבתי בסקרנות בחתולי החצר שהאכלתי,

דרוכה הייתי לגלות ולו רמז קטן, קטנטן... למי שאני?

אמרתי לעצמי:

אין סתם!! אם בשעות קשות של זהות.,

"הלבישו עלי חתולה",

אולי כאן חבוי הפוטנציאל להתחלה חדשה.

ישבתי בסבלנות התבוננתי בסקרנות,

בחתולה..

וגיליתי חיה מדהימה

אלגנטית

שרמנטית

נקייה

יודעת בדיוק מה היא רוצה ..

כשסגרתי בפניה את הדלת, קפצה לי דרך החלון.

כשרצתה ליטוף באה אלי,

הסתכלה עלי עם העיניים ההורסות שלה, מתפנקת.מגרגרת.

וכשהרגישה שבעה, פשוט, קמה

מסומרת כזאת...הניפה זנבה...נינוחה.

התנערה ממני והלכה.

וואווו

קנאתי בה על האומץ

להיות ממוקדת מטרה

ככה להיות עד הסוף...

נאמנה אך ורק לעצמה!

באותה שנייה, 

"חמושה באומץ", מחזיקה בתוכי את הרגע הזה,

קמתי, הרמתי טלפון לבית אריאלה, נרשמתי לסשן מבחני הקבלה,

נבחנתי והתקבלתי ללימודי פרוזה ולקורס מספרי סיפורים.

ישירות לשנה השנייה.

"את מספרת מחוננת"! "את מאסטר"!"את פרפורמר"!

ולחשוב שהתעכבתי בגלל פחדים???

ולחשוב שפגישה אקראית עם אדם לא מוכר

בטיסה חזרה לארץ, עוררה אותי להתבוננות???

ולחשוב, שההתבוננות בחתולה,

הובילה אותי ממקום כואב ונמוך לדרך חדשה??

"כשהתלמיד מוכן, המורה מגיע"!

חייבים לעבור דרך הפחדים

ולא לתת להם לנהל לנו את החיים.

♥

הפעם, אציין את סיפור הילדים הנפלא,

אחד מרבים,

שעוסק בנושא: פחד

מי רוצה שק קמח/ דויד גרוסמן.

ספר ילדים, בו מסופר על ילד בשם יונתן,

כל ערב לפני שיונתן הולך לישון, אביו מרים אותו על גבו כשק קמח,

והם מסתובבים בבית ובודקים אם החפצים השונים רוצים להיות בעצמם שק קמח.

כאשר אבא של יונתן מציע לעשות שק קמח לפיל המפחיד שלו,

יונתן חושש שאביו ישכח אותו ויעביר את שק הקמח לפיל שהוא פוחד ממנו.

ובסוף- חיבוק של אמא!

28/12/23

ילד של אמא

מי לא רוצה/משתוקק/חולם להיות מדויק לעצמו ועם עצמו?

♥

צליל אחד- סיפור הודי

היה היה מורה למוסיקה שישב במרכז הכפר

וניגן על כלי ובו מיתר אחד רק צליל אחד,

כך ישב וניגן כל הימים.

יום אחד פנה אליו אחד התלמידים ואמר לו:

"מורי איני מבין, כשהייתי בכפר השכן ראיתי נגנים,

יושבים ומנגנים על כלים ובהם ארבעה, שמונה,

ואפילו שלושים ושניים מיתרים.

מורי, איך זה יתכן שאתה יושב כאן כל הימים,

ומנגן על כלי ובו מיתר אחד. יושב ומנגן רק צליל אחד?".

המורה הביט בו בשלוה רבה ואמר לו:

"תראה, הם עוד מחפשים, אני את הצליל שלי כבר מצאתי!".

למצוא את הצליל האחד המדויק,ההרמוני,

זו עבודת חיים!

פעם נשאלתי: מי את?

עניתי: "אני מגששת ומחפשת וכשאמצא-אחזיר ציוד" !(לבורא עולם:-)

בהרצאה שלי: חזרה הבייתה ,

אני מדברת על המסלול הארוך, הפתלתל, העיקש,

שדורש הרבה אומץ,

להשיל מעלי את הגלדים המיותרים שנאספו

עם השנים.

להתפשט מהכסות המזוייפת

ולהיפגש עם האני הגרעיני שלי.

"חזרה הביתה"-אל עצמי.

אותנטיות זו עוצמה.

כפי שניסח את זה ניטשה, בשתי מילים:

הייה אתה!

מי שמוצא את הצליל המיוחד שלו

חי בהרמוניה פנימית.

חי ללא פחד

ללא חרדה,

נטול תסביכים.

הוא חי את ההוויה שלו,

♥

ילדים, מטבע בריאתם, חיים את הרגע, את הכאן והעכשיו.

הם אינם עסוקים במה יגידו עליהם? והאם הם בסדר או לא בסדר.

לא מעניין אותם, איך הם נראים בעיני אחרים.

אבל בתהליך טבעי והכרחי, מתוך רצון לתת להם כלים לחיים בחברה,

אנחנו מחייבים אותם ללמוד את הקודים החברתיים, המאוד הכרחיים.

נוסיף לזה את הביקורת, השיפוטיות והאיסורים

שלנו-ההורים, המבוגרים, המורים

הם הולכים ומתרחקים מהטבע הגרעיני שלהם.

כדי להקל עליהם את הדרך-דרך הגדילה והצמיחה.

כדי לשמר אצלם את השמחה,

כדי לנטוע בתוכם ביטחון עצמי

וחוסן פנימי

פשוט מאוד

לתת להם אהבה.

זמן אינטימיות. זמן של איכות.

אני מתמקדת בחיבוק וסיפור.

(פרק ראשון בסדנה הדיגיטלית שיצרתי: אמא,ספרי לי סיפור.עוסק בזה)

הפעם, אני מציעה את הסיפור המקסים

שמהותו-לאהוב אותם על מי שהם.כמו שהם.

ילד של אמא/ צרויה שלו

תקציר

"בכל בוקר אמא אומרת לגור שהוא הילד הכי אהוב בעולם, הכי יפה, הכי חכם, הכי גבוה והכי חזק, אבל בכל בוקר, כשהוא מגיע לגן, הוא מגלה שיש ילדים יותר גבוהים ממנו, יותר חזקים, יפים וחכמים.

"מי אני", הוא שואל, מבולבל, "האם אני מה שאמא אומרת או מה שאני רואה בגן?"

זהו ספור על ילד הפוגש את המציאות, על נסיון לישב בין תחושת היחוד והבטחון בביתו לבין המתח המכאיב שמעוררת התחרות בחברת הילדים.

זהו ספור רגיש ומנחם על כוחה של אהבה, המסייעת לילד לגלות את יחודו שלו, גם אם אינו באמת "הכי מושלם".

3.1.24

מכירים את הסיפור על

"איש עשיר נכנס לבר במיאמי,

ברגע שהוא נכנס הבחין באישה אפריקאית {שחורה} יושבת בפינה,

הוא ניגש אל הדלפק פנה אל הברמן ואמר:

"ברמן! אני משלם משקה לכולם בבר הזה

חוץ מהאישה השחורה היושבת שם," והצביע על אותה אישה.

הברמן לקח את הכסף והתחיל להגיש משקאות חינם

לכל יושבי הבר, תוך שהוא מדלג על האישה האפריקאית.

במקום לעזוב את המקום בתחושת עלבון או/ו כעס

האישה האפריקאית, הסתכלה על הבחור ואמרה לו : "תודה"!

זה הכעיס את האיש העשיר,הכעיס אותו מאוד!

ואז הוא צעק: מלצר !

"אני מציע בקבוקי יין ואוכל חינם לכולם בבר הזה, אני משלם על כולם!

מלבד היושבת האפריקאית בפינה שם,"

המלצר לקח את הכסף והתחיל להגיש אוכל בחינם ויין לכולם בבר,

האישה האפריקאית. כמובן, לא קיבלה.

ושוב, הסתכלה עליו ואמרה לו: תודה!

האיש העשיר דפק על הדלפק ושאל את הברמן:

"מה לא בסדר עם האישה השחורה ההיא?

קניתי אוכל ושתיה לכולם בבר הזה, חוץ ממנה,

ובמקום שתיעלב היא יושבת שם ומחייכת אליי ואומרת לי: "תודה" ..

"תגיד לי, היא משוגעת?"

הברמן חייך אל העשיר ואמר לו :

"לא, היא לא משוגעת

היא הבעלים של הבר הזה."!

♥

סיפורים טובים, מפרקים סטריאוטיפים.

בסדנאות שלי: אמא, ספרי לי סיפור וגם בסדנה: סבתות מספרות

הקדשתי פרק ,שעוסק בשבירת סטראוטיפים.

אני פותחת לך אותו לצפייה.

אני חייבת להגיד כאן

בפה מלא , בישירות, בלי שום מצמוץ ועקמומיות.

חשיבה סטראוטיפית, מעקרת ומסרסת חשיבה חופשית.

התקשורת "מאכילה אותנו" במה שהיא רוצה.

התקשורת מכלילה.

מעקרת ומסרסת את הנשמה הטהורה.

ילדים רכים, החשופים זמן רב למסכים, ניזוקים!

יש על כך מחקרים מגוונים ורבים.

ילדים נולדים "לוח חלק"

ולנו ניתנת ההזדמנות להזין אותם,

"במזונות בריאים" לגוף, לנשמה, לרגש ולרוח.

להטעין את מוחם של ילדינו בכל טוב.

נספר להם סיפורים.

נשוחח אתם על הדמויות.על תכונותיהן, אישיותן.

נרחיב את מנעד ההסתכלות שלהם על העולם.

להיות בן חורין,

זה לחשוב באופן פתוח,

תוך ניתוח מציאות נקודתית

ולא לעשות הכללות שבדרך כלל פוגעות בקבוצות רבות.

הכסות- מלבושים ואלמנטים חיצוניים,

אינה המהות.

מהותו של אדם היא הערכים שלו, ההתנהגות שלנו ו"בנק המעשים" שלו.

מחובתנו לכוון אותם לראות את האדם שבאדם.

זה חינוך להומניזם.

אהבת אדם.

♥

בסיפור: אגודת משוררי הרחוב . נורית זרחי .

שהזכרתי בעבר,

דווקא, חסר הבית, הניראה עלוב ומוזנח,

דווקא הוא גיבור היצירה, בשל נשמתו הגבוהה.

בקלאסיקה הזקן והים של המינגווי, סנדיאגו הזקן,

היה כחוש וצנום, מלא קמטים,

אבל עיניו היו כעין הים מלאות אומץ ותשוקה.

בקלאסיקה הנסיך הקטן/ אנטואן סנט אכסופרי

בחר הסופרבשועל שנחשב לחיה ערמומית

והעניק לה תכונה של כנות ויושרה. אינטימיות וקרבה.

12.1.24

בפוסט הזה אני רוצה להתמקד בתוכן. ברגש. כעס.

הרמב״ם אומר שהכעס היא מידה גרועה

וחשוב שאדם ידיר עצמו מהכעס.

אנחנו מרבים לכעוס,

על המצב

על עצמינו

על ילדינו

ויש גם כאלה, שכועסים על כל דבר שזז.

"כעס הוא רגש משני, תגובה נפשית וגופנית לעצב, פחד ו/או תסכול.

הכעס עלול לעורר את האדם לפעולה תוקפנית ..." (הגדרה מילונית)

חשוב מאוד, חשוב ביותר לתת לכעס ביטוי.

כליאת כעס בתוכנו, יוצרת מַדְגֵּרָה לבעיות, מחלות, כאבים...

ככה אומרים המומחים.

כעס כלוא מבעבע בתוכנו כמו לבה רותחת.

חשוב לנקז אותו החוצה,

כדי שלא תיווצר מוּרְסָה (אַבְּצֶס בלעז)

שתגדל ותגדל ותתפוצץ עלינו ועל סביבתנו.

רצוי להיות ערים ומודעים לגורמים "שמביאים אותנו" לכעוס,

להתרחק מהם או לעשות עבודה פנימית,

כדי להדבירם בתוכנו.

כמו שהנסיך הקטן טיפל כל בוקר,

בעקירת עצי הבָּאוֹבַּבּ הרעים בעודם קטנים

"אם מאחרים לטפל בעצי הבָּאוֹבַּבּ...

הפלנטה מתבקעת לבסוף לרסיסים".(סוף ציטוט)

גם

ילדים כועסים

אוההוו ועוד איך הם יודעים לכעוס,

לצרוח ולרקוע

בעיקר על ההורים

זה קורה כששמים להם גבולות

והדברים לא זורמים לפי רצונם.

♥

קיבלתי את הספר ארתור הכועס.

החלטתי לספר אותו לנכדיי

ובקריאה ראשונה לא ממש הבנתי

את התלהבות המבקרים מהספר הזה.

אני אדם של טקסטים

והנרטיב הסיפורי נראה לי שטחי ולא מדליק.

שתי מילים חוזרות על עצמן, לאורך הסיפור:

מספיק!

והוא כעס!

אבל, לאחר הרהור נוסף

הבנתי

שבפשטותו, טמונה עוצמתו.

הסיפור נפתח כך:

"פעם היה ילד ושמו ארתור.

הוא רצה להישאר ער ולראות טלוויזיה.

"לא", אמרה אמא שלו.

"כבר מאוחר. לך למיטה."

"אני אכעס," אמר ארתור

"אז תכעס", אמרה אמא שלו.

והוא באמת כעס. הוא מאוד מאוד כעס.

הוא כל -כך כעס עד שהכעס שלו נעשה ענני סערה

מתפוצצים ברעם וברק ואבני ברד".

(איזה יופי של מטאפורה לבטא כעס)

גם אבא של ארתור , סבתא וסבא שלו,

ביקשו ממנו להפסיק.

כעסו של ארתור הולך ומתגבר

הוא הורס את החדר,

את השכונה, את העיר, את כדור הארץ...

לאחר ששחרר את הכעס,הוא לא זכר בכלל על מה הוא כעס.

♥

האיורים מרהיבים. הם למעשה, עיקרו של הסיפור.

הם ממחישים ומבטאים את עוצמת כעסו של ארתור,

ההולכת ומתגברת ככל ש"הסיפור מתקדם".

הספר הזה זכה בפרסים גם על האיורים.

המיוחדות של הסיפור נובעת (לדעתי)

מהפער הגדול בין הבקשה הנכוחה של האמא:

"תסגור את הטלוויזיה ולך למיטה"

לבין כעסו של ארתור.

וכל זה,

מבלי לתת הסברים, בלי ויכוחים,

בלי לאפשר מניפולציות ותירוצים.

בעיקר- בלי עונשים.

"אז תכעס", אמרה אמא שלו

היא לא נבהלת.

יש מסגרת ברורה אותה לא פורצים!

זו הזדמנות נהדרת, לשוחח עם הילד/ה

מה מכעיס אותו? 

ולתת לו כלים איכותיים להתמודד עם הרגש הזה.

♥

לאופן בו אנחנו מספרים את הסיפור יש חשיבות מכרעת

בהעברת המשמעות ובהעצמת החוויה.

דווקא בשל הסערה הנפשית, עלינו לספר את הסיפור הזה

באופן מינורי. בשקט. בלי דרמה.

בסדנאות הדיגיטליות שיצרתי:

אמא, ספרי לי סיפור ו סבתות מספרות,

יש סרטון, העוסק בנושא השפעתם של סימני הפיסוק

להבנת טקסטים וסיפורים.

24.1.24

לספר סיפור, זה לנגן את היצירה.

ואנחנו מספרי הסיפורים, אנחנו הכלי, המנגן את הסיפור.

לכל טקסט יש את המוסיקה הייחודית שלו.

היא נקבעת ע"י העלילה, המילים והאנרגיה של המילים.

בסדנה הדיגיטלית שיצרתי: אמא, ספרי לי סיפור

יש פרק : כל סיפור והניגון שלו.

♥

כשהייתי ילדה וזה היה מזמן,

ט"ו בשבט היה חג מאוד אהוב.

לא היו בו מסיבות, לא תחפושות

לא מאכלים שאהובים על ילדים,

(ילדים לא ממש אוהבים חרובים ופירות יבשים)

אפילו לא היה יום חופשה,

אז למה ט"ו בשבט היה כל כך אהוב

על הילדה הקטנה?

כל ביה"ס היה יוצא לנטיעת עצים.

תוך הליכה ברחבי המושבה,

היינו שרים:

כך הולכים השותלים

רון בלב ואת ביד

מן העיר ומן הכפר

מן העמק, מן ההר

בט"ו בשבט

בט"ו בשבט

צועדים, שרים, נוטעים ושמחים.

גם אם לא הבנו את המצווה:

 "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל" (ויקרא יט, כג)

משהו ניטע בנו:

אהבה למדינה. לעצים. לאדמה.

ובחורשה הזאת שנטעתי כילדה,

נבנה גן משחקים לילדים,

בהם שיחקו ילדיי

ועכשיו משחקים בו נכדיי.

כמו במדרש על חוני המעגל ועץ החרוב:

"...כְּשֵׁם שֶׁנָּטְעוּ אֲבוֹתַיי לִי כָּךְ אֶטַּע אֲנִי לְבָנַי..."

נטיעות

הם סמל לשורשיות, להמשכיות, להיאחזות.

יש שירים, סיפורים ומדרשים לילדים

המזמנים לנו שיחה על חשיבות הנטיעות

ועל יתרונות העצים לאדם.

לא הבנתי אף פעם ועדיין איני מבינה,

למה מלמדים את הסיפור העץ הנדיב

(שהפך לקלאסיקה)

בסמוך לט"ו בשבט.

לא! זה לא סיפור על חלקי העץ, יתרונותיו ומעלותיו.

העץ הנדיב, הוא סיפור על יחסים.

על נותן מוחלט ומקבל מוחלט,

העץ הנדיב , לדעתי, הוא סיפור על בדידות קיומית.

הסיפור הזה, מזמין לשיחה על ערכים כמו נתינה וקבלה.

מערכת היחסים בין העץ לילד

הפכו למשל אוניברסלי על אהבה ללא תנאי.

אין בכוונתי לנתח את הסיפור.

אני רק רוצה לשים פוקוס על "המוזיקה הפנימית שמתנגנת בתוכו"

כל סיפור והניגון שלו.

2.2.24

כל בוקר , אני יושבת בבית קפה

על קפה ומאפה

קוראת, כותבת ומהרהרת.

גם בימים של סופות,רעמים וברקים וגשמי זלעפות.

אני יושבת בחוץ ונהנית מרעשי החורף.

הבוקר, בשעה שכולם הסתופפו בחלל הפנימי, עם חום המזגן,

אחד העובדים , שאל אותי:

״ לא קר לך בחוץ״?

״לא! עניתי לו בחיוך,

אני אוהבת את החורף.

והתפתחה שיחה, על הילדות.

הוא סיפר, איך ההורים שלו, היו מוציאים אותם לשחק בבוץ,

ואני הקשבתי לו ועלו בי זיכרונות.

איך הלכנו ברגל לביה"ס,

עטופים במעיל ניילון ומטריה צבעונית,

ובחזרה מבית הספר,

קיפצנו עם מגפיים בתוך המים.

כל העולם השתקף במי השלולית:

צמרות העצים המתנודדים,

תנועת העננים,

ובבואת הפנים.

רכונים, חיפשנו רֹאשָׁנִים.

הדרך...הייתה חוויה עשירה וקסומה.

הבית ריק,

אין מי שיגער בי: למה איחרת?

ההורים היו עסוקים בפרנסה

ואנחנו הילדים, לא הרגשנו מחסור

לא היה גבול לשמחה.

אין מראה משמח יותר מצהלת ילדים.

♥

כשילדיי נולדו,

זה כבר היה "סיפור אחר".

הגנתי עליהם מפני הקור, הגשם והרוחות,

אבל, בשבתות אחרי גשמי זלעפות,

הלכנו לים לאסוף צדפות.

חול הים הרטוב, הגלים העצומים והאדירים, המליחות באוויר,

זרימת הנהרות השוצפים במרץ בדרכם אל הים...

אנרגיה מחשמלת.

"עפנו באוויר", תרתי משמע.

אספנו לתוך שקיות אוצרות שהים פלט מתוכו:

חלודית מצויה, פטישון, ליביה, מגדלון, צדפת הפנינה...

גילינו גם צדפות וקונכיות שעוד היו בהם חיים.

אותם השארנו, מתוך תקווה, שגל גדול יבוא

ויסחף אותם חזרה.

אלה חוויות ילדות שמולידות סיפורים.

עברו המון שנים,

הבנים שלי כבר גדולים

ועדיין, זוכרים וגם מזכירים לי

את החוויות והקסם מאותם ימים.

המקומות בהם לקחתי אותם

למחוזות חפצי,למקומות שאהבה נפשי, היו הכי משמחים.

♥

מרגע שנולד נכדי בכורי,

מיתגתי את עצמי סבתא מספרת סיפורים.

אמרתי לבן שלי:

״ תקשיב, אני לא סבתא ״שסותמת חורים! אני סבתא מספרת סיפורים.״.

(ידעתי , שבגלל הקרבה הגיאוגרפית- זה ברמה של לחצות כביש,

אני אהיה הפתרון הכי זמין, קל ונוח לעשות לי "הקפצות").

היה לי מאוד חשוב למסגר את עצמי תחת הכותרת: סיפורים!

וככה אני מרוויחה שקט, פחות השתוללויות ומריבות בין האחים.

בימים כאלה של חורף,

שאין אופציה (לי כסבתא) לשלוח אותם לשחק בחוץ,

כמו שהיה בימי ילדותי.

הקטע הזה של המיתוג: סבתא מספרת סיפור.

זה ממש ״ מציל נפשות״.

כמובן, שזה הגיע מהמקום של האהבה לסיפורים

ועוד יותר, האהבה לספר..

אז ברור ומובן מאליו,

שאני חלק מהמערך התומך:

מוציאה מביה״ס ומהגן

וברור שאני מפנקת בארוחות שהנכדים שלי אוהבים

ונותנת מענה כשצריכים.

וגם משחקת אתם תופסת ומחבואים.

ובימים גשומים, מפעם לפעם

אנחנו נועלים מגפיים וקופצים ביחד

בשלוליות המים,

ואז אני מספרת להם:

היה היה פעם, כשסבתא שלכן הייתה בגילכם,

קפצנו ככה בשלוליות המים

והיינו שמחים עד לב השמיים.

אבל המהות והעיקר.

רואים את סבתא יודעים שזה תמיד הולך עם ספר וסיפורים. (מן התניה פאבלובית שכזאת). 

הרבה פעמים, תוך כדי שיחה,

אני פתאום שולפת להם סיפור משל או אגדה.

וברגע שאני אומרת: תשמעו סיפור

הקסם מתרחש.

כמו שאיש סאונד שולט במיקסר ומחליט מתי להכניס בס ומתי תופים,

כדי ליצור הרמוניה מוזיקלית,

ככה בתהליך עקבי ונחוש,

הנכדים שלי יודעים שסיפורים- זה המהות!

דרך הסיפורים אני מעבירה להם עולם ומלואו.

(לסבתות שבקבוצה, מציעה לכן, לאמץ את השיטה)

♥

חורף- וידאו חי,נושם ובועט 

לחצו על: חורף בחצר הקסומה שלי.

♥ 

יש הרבה סיפורים,

לגדולים ולקטנים

שמספרים "חורף",

הסיפור שאני רוצה להציע היום

הוא הקלסיקה.

שלושת פרפרים /לוין קיפניס.

אמנם, הסיפור מסופר לקטנטנים

אך הרעיון שהוא מקפל בתוכו,

מדבר גם אלינו המבוגרים:

חברות אמיצה. נאמנות. שותפות. ערבות הדדית.

וככה, בהתאם לגיל הילדים

אנחנו מפתחים את הרעיון ונוטעים בילדים ערכים.

תקציר (מתוך גוגל)

הסיפור המקסים על שלושת הפרפרים שיצאו לעוף בשדה עד שלפתע נקלעו לסערה הרחק מביתם. רב המכר הנהדר של לוין קיפניס. טיפות הגשם הרטיבו את כנפי הפרפרים עד שלא יכלו לעוף עוד. הפרפרים פנו לפרחים וביקשו למצוא בהם מסתור, אך אף פרח לא הסכים לקבל את שלושת הפרפרים יחדיו. הפרפרים סירבו לנטוש האחד את השני ונשארו מאוחדים. כיצד הצליחו להתגבר על הקושי אליו נקלעו?

הספר מלווה באיורים ייחודיים ומרהיבים של ענבל שריד. הסיפור שלושת הפרפרים ראה אור בשנת 1938 ומאז הוא אחד מרבי המכר הידועים ונמכר במהדורות רבות.

13.2.24

מה לא נאמר בשבחו של הדמיון.

למעשה הדמיון הוא הכנפיים שלנו.

גדולי הפילוסופים היללו את הדמיון.

אלברט איינשטיין אמר:

"כשאני פועל לפי חוקי הלוגיקה,

אני יוצא מנקודה A תמיד אגיע לנקודה B

כשאני פועל לפי הדמיון אני יוצא מנקודה A

אני יכול להגיע לכל מקום."

הללויה!

הדמיון הוא כח אדירים להתגבר על משברים,

להתרומם מעל בורות ומכשולים,

להמציא רעיונות, לברוא עולמות מפוארים.

ילדים, מבורכים בשפע דמיון,

כמבוגרים קצת "התקלקלנו" ו"חנקנו" את המתנה הזאת,

כי צריך להספיק ולעשות... אסור לבהות...

המציאות חזקה , תובענית וטובענית

עד כי אנחנו נדרשים לקורסים לדמיון מודרך,

כדי להחזיר לעצמינו מה שאבד לנו בדרך...

ויקטור פרנקל, הצליח לשרוד את מחנה הריכוז,

כי דמיין איך הוא מסיים את הספר שהתחיל לכתוב

בדמיונו, ומוציא אותו לאור. לאחר המלחמה.

תורות מפוארות התפתחו סביב יכולתנו

לברוא מציאות בעזרת דמיון מודרך.

הילדים, לא צריכים קורסים בדמיון מודרך.

♥

אני רוצה לדבר קצת בשבח השעמום.

כשהייתי ילדה

אצלינו בבית, אסור היה להשתעמם.

שעמום, זו עבירה,

אבא שלי היה נוהג לצטט את חז"ל

"הבטלה מביאה לידי שעמום, והשעמום מביא לידי חטא".

כדי שלא נחטא,

אמא שלי, היקרה והאהובה, נהגה "להפעיל אותנו".

אני זוכרת, שפעם היא נכנסה אלי הביתה ואני כבר נשואה ואמא לילדים,

ומצאה אותי צופה בטלוויזיה ואמרה:

"דרורי, את ממילא רואה טלוויזיה , אולי תקפלי כביסה?"

הסטטיות, על פי משנתה של אמי,

זה בזבוז זמן.

והרי הזמן, הוא משאב יקר.

אין לי עניין לסתור את חז"ל ובוודאי לא את הוריי,

שהביאוני עד הלום. תודה וברכה להוריי.

אבל,

הם לא יודעים, שדווקא ברגעים של בדידות ושעמום בילדותי,

הדמיון הוא שהציל אותי.

הייתי בורחת בהחבא לשדה.בודה בדמיוני עולם של אגדות ולא הייתי עצובה ולא הייתי משועממת.

לקריאת הסיפור שכתבתי על ימי ילדותי- יש ללחוץ על הקישור:

רועה עם חליל

גם אני, כאמא,

פחדתי נורא שילדיי ישתעממו.

אני הרי הבת של אמא שלי,

ותבנית הבית בו גדלתי,

ואפילו הסיבה "הפעוטה", שאנחנו חיים בחברה מערבית,

שמעודדת תחרות, מצוינות, והצגת הישגים,גם כספיים.

דחפו אותי, (גם אם לא באופן מודע)

להקפיד, שילדיי תמיד יהיו עסוקים:

שיחקתי אתם במשחקים דידקטיים (אלא, מה?),

טיילתי אתם בטבע, תוך שאני מלמדת אותם על צמחים וחרקים

שכבנו באגמים, בחורשים וביערות

עם משקפות לעקוב אחר ציפורים.

פאזלים? ברור, אלא מה?

כמובן שהם גם הלכו לחוגים,

וסיפרתי להם סיפורים..סיפורים..סיפורים..

אני לא זוכרת שהשארתי להם "גומחה, אפילו לא חריץ להשתעמם".

(העובדה שהם עוסקים באומנות,

מוכיחה לי שגם להם היו "בריחות" לעולם של בהיות, חופש ודמיון,)

רגעי שעמום, מעוררים את הדמיון ועם דמיון בוראים עולמות.

השעמום יכול להיות מרתק!

זה נשמע כמו אוקסימורון (דבר והיפוכו)

אבל גילויים והמצאות רבות נולדו ממקום של ריק ושעמום.

אֵאוּרֵקָה (ביוונית: – "מצאתי")

פתאום, לכאורה, משום מקום-"נופל האסימון".

אנחנו חיים בעידן בו יש גירויים רבים והסחות דעת.

הילדים מבלים זמן רב מול המסכים:

סמרטפונים, אייפדים, מחשבים, טלוויזיה

לא טוב. לא בריא. לא כדאי. לא מומלץ.

תמיד עדיף "לצאת לשדה הפתוח" ולבהות.

וכמובן,

סיפורים, הם מקום מבטחים לחוות עולם עשיר בדמיון.

מכירים את כובע קסמים של לאה גולדברג?

"כובע, עשה שאני אהיה..."

וכך הילדה, משייטת לה בעולמות נכספים...

יש סיפורים רבים שהדמיון מקבל בהם מקום של כבוד.

טינטורו פילה קטנה מאד /נורית זרחי

משפט מתוך הספר

"את יודעת בת כמה את? בת ארבע. סיפור שמתאים לבני ארבע מתאים גם לבני שש ובאמת מתאים כבר לכל בן אדם".

כשאני מספרת לנכדים שלי, אני מרגישה שהסיפור נכתב גם בשבילי

ואני נהנית. אפילו מאוד.

עם הנכדים אני עושה תיקון,

אני מאפשרת להם לבהות

או במילה פחות נעימה

להשתעמם.

אני מספרת להם, שכשהייתי בכיתה ג' (בגיל בן נכדי בכורי)

הייתי בורחת לשדה, משייטת בעולם של דמיון.

לקריאת הסיפור שכתבתי על ימי הבדידות והשעמום:

23.2.24

אתמול הנכד הבכור שלי

שאל אותי במפתיע:

מה החלום שלך לְגַבַּי?

אוהוו, איזו שאלה ממוקדת וישירה,

מילד בן שמונה.

החלום שלי לגביך??? שאלתי בתמיהה

כן, הוא ענה בלי למצמץ.

כמעט שצווחתי בהתלהבות: שתהיה בריא ושמח ושלא יאונה לך כל רע

אבל

לקחתי נשימה ואמרתי לו:

רגע, אני צריכה דקה למחשבה

כדי לזקק את התשובה.

והחלטתי להשתמש בסיפור שהוא סיפר לי כמה ימים קודם לכן,

אתה זוכר שסיפרת לי על משחק הכדורגל

בהפסקה בבית הספר

על הילד מהכיתה,מנהיג את הקבוצה,

שהעליב ילד אחר חבר לכיתה. הילד שהועלב, עזב את המשחק

והלך...

שאלתי אותך: איך הגבתם?

ענית: המשכנו במשחק.

וכשנגמרה ההפסקה, חזרתם לכיתה ומנהיג הקבוצה, המשיך

לעלוב בילד ואפילו לכלך לו את השולחן.

זוכר?

כן. הוא ענה לי

סיפרת לי, שעזרת לילד לנקות את השולחן

ואני אמרתי לך בהתלהבות:

"מדהים, מקסים, מרגש, נפלא, אני גאה בך על שהגשת לו עזרה"

כן, ענה לי הנכד שלי.

עכשיו, אחרי שהזכרתי לך, את האירוע הזה,

אני מוכנה לענות לך על השאלה:

"החלום שלך לגביך.

נכד אהוב שלי,

שתהיה נאמן לעצמך,

שתרגיש ותדע מה טוב לך,

שלא תפחד לפעול על פי מצפונך!

אל תחשוש, להשמיע את דעתך!"

אני יודעת שזה קשה ולא פשוט,

לצאת נגד "מלך הכיתה",

גם לנו המבוגרים, קשה ללכת "נגד הזרם"

(זו הזדמנות להסביר לו ביטויים ומושגים מהחיים)

אבל אם תבדוק איך הרגשת,

לא ממש אהבת

את מה שקרה , לכן סיפרתי לי.

לזה אני מתכוונת שאני אומרת לך

שהחלום שלי, לגביך שתהיה נאמן לעצמך.

וגם, כשאתה בוחר אחרת,

כי אתה רוצה להשתייך לקבוצה,

לפחות תדע בתוך תוכך,

שפעלת בניגוד למה שהרגשת בפנים. בפנים בתוך לבך.

אל תשקר לעצמך.

אתה מבין למה אני מתכוונת? שאלתי אותו

למרות שהיה לי ברור שהוא מבין.

♥

השיחות האלה, מאפשרות לי לבחור סיפורים מתאימים

מדרשים, אגדות ומשלים,

כדי לחזק אותו וכדי לעגן את הערכים אותם אני רוצה להעביר לו.

ויש לנו קודים.

בשיחה הזאת, שלפתי את הקוד:

תהיה דולפין!

והוא כבר יודע למה הכוונה.

"לחבק דולפין"  ספר טיפולי. כתב: הפסיכולוג ד"ר חן נרדי

מבוסס על סיפור אישי עם גלישות דמיוניות

הסיפור מעמיד במרכזו שלושה טיפוסים של ילד

ילד סרדין- המפוחד, חסר הביטחון, המתחבא, הבוכה וזה שלא מתמודד

ילד כריש- ילד גבירתן, בריון, אלים. כל הילדים מפחדים ממנו

וילד דולפין- זה שיש לו הבנה ורגישות ועוצמה פנימית.

הוא לא פוחד

והוא לא אלים

דרך הא(אפשר להחליף את המילה ילד במילה מבוגר,

שהרי גם בינינו המבוגרים, יש טיפוסים שונים)

אתה יודע, אני ממשיכה "להרצות לו"

יש בריונים בגן. בכיתה. במגרש המשחקים.

בעבודה, בכל מקום. בכל סביבה.

גם אני , כבר גדולה, נפגשת עם בריונים מסוגים שונים.

חשוב לזהות אותם. להתרחק מהם ומה שבטוח

אף פעם לא לפחד מהם.

אני מספרת לו,

שגם בגילי, אני נדרשת לבחור,

האם להשמיע קול כמו שהרוב מדבר ולנהות אחריהם...

או, לעצור רגע ולבחור את העמדה שהיא אני. לגמרי אני.

סיפרתי לו שלפעמים, זה מעמיד אותי במצבים לא נעימים

אבל תמיד,

תמיד, כשהלכתי אחרי נטיות לבי

הצלחתי!

ויותר מזה- שמחתי!

והזדקפתי!

לזה אני קוראת: אומץ!

להיות אמיץ. לא לפחד.

ואז , שלפתי את הקוד הנוסף:

בַּסְטִיָאן !

בסטיאן, הגיבור של הספר "הסיפור שאינו נגמר"/מיכאל אנדה

(הסיפור עובד לסרט)

הספר "הסיפור שאינו נגמר" הוא סיפור בתוך סיפור.

סיפור חיצוני: בסטיאן, ילד יתום מאם,

שאביו לא מעניק לו את תשומת הלב שהוא זקוק לה.

בכיתה, החברים מתעללים בו.

הוא נאלץ לברוח מהם ובסוף מוצא מחסה בספריה.

לוקח ספר הסיפור שאינו נגמר

ומתחיל לקרוא...

ונשאב לתוך העלילה של הספר ומזדהה עם אטריו

הגיבור שמנצח את ממלכת הלא כלום.

סופג את אומץ לבו

עובר יחד אתו את כל הקשיים והמהמורות בדרך

לא נכנע...

מתגבר עליהם מצליח להציל את ארץ פנטזיה.

קריאת הסיפור, ההזדהות עם גיבור הסיפור

הרצון להיות חלק מהסיפור

נטעו בבסטיאן, החלש, העצוב, המנודה והמוחרם

אומץ! ביטחון!

והוא חזר למקום מגוריו, לחבריו

כמנצח!

בסטיאן עושה זאת כשהוא מצויד בקמע של פנטזיה שנקרא אורין ועליו כתובות המילים:

"עשה מה שליבך חפץ".

ראיתי את הסרט הזה עם הנכד שלי, כשהיה בן שש.

ערכתי קטעים נבחרים ומפעם לפעם אני מראה לו אותם.

ככה זה עם אמנות משובחת. כייף לחזור אליה,

וכל פעם לגלות עוד רובד ועוד רובד

ולהעמיק.

תמיד אני נעזרת בדמויות מתוך סיפורים

כי מה הם הסיפורים?

ציטוטים או משל על החיים.

זה מתאים לקטנים ולגדולים. כולנו "ילדים של החיים".