2008

אני אוהבת את הים.

בכל עונה, בכל שעה, בכל מצב

הים...

 

לאן את הולכת? היו שואלים אותי

לגיבוש! הייתי עונה

איפה?

בימ"מ

 

ככה השקטתי את הסביבה, בשעה שיצאתי, כל יום, מוקדם בבוקר אל הים.

 

לפני כמה שנים, בתקופה "משברית", הטרידה אותי השאלה:

איזה תכונה נדרשת לאדם, כדי שחייו יהיו טובים, מספקים, משמעותיים?  

מהי הנוסחה המנצחת?"

 

בוקר אחד, מוקדם, עם שחר, בעודי צועדת בחוף הים, מתבוננת אל האופק, אותו קו של חיבור בין שמיים למים , נזכרתי בספר  "הזקן והים" של המינגווי

קניתי את הספר 

ויצאתי עם הזקן אל הים,

 

בזמן שקראתי את הספר הרגשתי מאוהבת בזקן הזה, סנטיאגו,

היוצא לבדו אל הים, לדוג את הדג הגדול שלו.

 

הוא חתר בשקידה מתוך ידיעה שאין לסמוך על המזל

"ואם המזל יגיע? היה אומר,  עלי להיות מוכן ומזומן לו".

יום אחר יום קיווה  לפגוש את הדג הגדול שלו... וכל יום שעבר בלא הצלחה היה אומר בלבו:

"אפשר היום זה יקרה. כל יום הוא יום חדש.

 כשנחבל בגופו, היה  אומר לעצמו:

אינך מרוכז מספיק, 'הרהר במעשה ידיך,.

מה שאנחנו אומרים: הייה בכאן ועכשיו.

כשהיה חש בדידות והספק עלה בראשו, היה אומר: 

דייג אני והוא הדבר אשר נוצרתי לו.

ידיעה, קבלה, תחושת שלמות עם ייעודו.

וכשחש עצבות  ובדידות היה אומר:

לו היה הנער עימדי...

הזקן הוא שלימד את הנער, מנולין,  דייג והנער אהב אותו מאוד.

 

איזה זקן, ענק!

 

קיבלתי את התשובה, דרך הזקן...

חיים משמעותיים , הם לחיות את מה שנועדת לו, מתוך תשוקה!

זה המקום שמאפשר לקבל ברוך כל קושי ש"הדרך מזמנת לך"

 

אילו נתבקשתי לבחור:

לילה עם הזקן בלב לבו של ים

או

הוללות עם צעירים בספינת פאר

אין לי ספק שהייתי בוחרת להתרועע לילה עם הזקן, בספינתו הרעועה

 

כל כולו  היה זקן

אך לא עיניו, אלו היו כעין הים...

ושמחות היו ותבוסה אין בהם.

עד שיום אחד, ביום השמונים וחמישה, הדג הנכסף, נלכד בחכתו

הוא נטל את כל ייסוריו ואת שיירי כוחו ואת גאוותו...

 והניף את הצלצל,ותקעו בצלע הדג ...

 

זקן נאצל, מול דג נאצל

וים...

 

הלוואי הייתי דולפינה , המשייטת לה בקלילות בין המיצרים

והים גדול הוא וסוף, אין לו!

*

 

נ.ב. באותה תקופה שאלתי חברים רבים אותה שאלה: מה הכישור/תכונה שאדם צריך כדי שחייו יהיו משמעותיים? וכל אחד ענה מתוכו. חלק מהתשובות: ביטחון עצמי, אחרת השיבה לי: חוש הומור. אהבה, נתינה,סבלנות וסובלנות

חבר אמר לי: "כל אחד יגיד אותה תכונה שממנה הוא שואב את כוחותיו" יפה, נכון

נ.ב.ב אצלי התשובה משתנה בהתאם למצב נפשי רגשי בו אני נמצאת. אבל ללא תשוקה..."אין לי חיים"

ומה אתך? מה את/ה חושב?

 

 

 

 

 

 

                                                                                                   2009

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שינוי קטן והחיים בכחול

 

ככה פתאום, משום מקום, בתחילת אלול יצאתי לעשות לי תיקון.

הקפאתי את המנוי שלי בהולמס. הודעתי להם: יוצאת לחופשה

ונפרדתי מרעש המכשירים, מהרינגטונים המסולסלים ומהאנשים הממותגים

 

די! שקט!

אני לא חייבת לדפוק כרטיס רק בגלל שעשיתי מנוי.

חופש.

 

לא חופש ולא בטיח.

כל בוקר, בשעה 7:00 מנועי כבר מחוממים בצעידה לאורך החוף.

כדי שיהיה לי באמת מעניין ותחושה של חופשה

בחרתי לי רצועת חוף חדשה,

בתולית,

נקייה.

מחוף פולג דרומה לכיוון געש.

כל דבר חדש: אנשים, נוף, שירים...מעורר את סקרנותי

אומנם הים הוא אותו כחול גדול, אך ברצועת החוף הזאת, המצוקים הכורכריים גבוהים מה שמעניק תחושה של טבע. עוד רגע והנדלניסטים יעלו עם דחפורים והכל ייראה אחרת.

בשני הקילומטרים הראשונים, עדיין ניתן לראות אנשים הולכים, רצים, אך ככל שמתרחקים מן החוף המסודר, יש מקטעים שאני מוצאת עצמי לגמרי לבד.

וזה מפחיד.

 

לחזור? לא לחזור!

מתבלבלת לי בתוכי.

וממשיכה הלאה בודקת את גבולות הפחד שלי.

כשהדרך חדשה, היא מפתיעה.

אחרי כארבעה קילומטרים של הליכה מוצלת, פילסה לה בנקיקים

קרן שמש קרן אור

ואיך שהגעתי אליה, שמעתי אותה לוחשת לי

בוקר טוב לציפור דרור

 

זה נותן כוח. באמת. לא שאחרי זה אני מתחילה לעוף, אבל לרוץ, דווקא כן!

לפעמים עד געש, לפעמים אני מקצרת כי אני כבר מתה להיכנס למים, אבל את הפרס הזה אני מעניקה לעצמי רק אחרי שאני חוזרת לנקודת ההתחלה. לפעמים שעה וחצי של הליכה לפעמים שעתיים.

 

הכניסה למים

זה קטע מרגש בפני עצמו.

אני אוהבת את הים בכל מצב: רגוע, סוער

אבל הכי...הכי...אני אוהבת שיש שילוב בין השניים.

שכדי להגיע לבריכה הענקית הזאת, יש לעבור את מכשול הגלים הסוערים

זה כיף שאין לתאר במילים. אני "תופסת גלים" וחוזרת במנהרת הזמן אחורה, כמו שאומרים "לפני הרבה...הרבה..שנים" אני גם צוללת מתחתם, מתערבבת יחד איתם (ז"א הם מערבבים אותי)

"מתפוצצת עליהם" , בקיצור, אני מתמסרת להם שיחרבבו אותי איך שבא להם.

וכשאני עוברת את המכשול הזה

מגיע לי לשחות בשקט בבריכה הגדולה הזאת שאין לה גבולות רק מים ושמיים.

אני שוחה ושוחה ושוחה...ושוחה....

 דרור, עוד קצת...עוד קצת מותק...תמשיכי, אל תפחדי, תחשבי שאת בדרך ליוון.

יאסו!

ככה אני מאתגרת את עצמי, מטעינה את הסוללה במוח ואחרי...המציל

 

ברור, שמפעם לפעם אני מסתכלת אחורה לראות כמה התרחקתי מהחוף ולוודא שאני בקו עין עם סוכת המציל. עם כל הכבוד לאלוהים, אבל אני לא לגמרי סומכת עליו.

 

כשאני יוצאת מהמים

 

אני ידידותית לסביבה.

יותר מדויק להגיד: הסביבה לא מעניינת אותי

רק המלצרית המתוקה שתזדרז להביא לי את הקפה והעוגה.

 

אחלה טריפ!

*

 

אני מאחלת לכם, חברים יקרים

שתהיה לכם שנה טובה, נהדרת, שתהיו בתנועה ובזרימה

רק לא להיתקע!

אסור להיתקע.

תקיעות מביאה מחלות.

 

חס וחלילה, חס ושלום

אין לי טיפים, לא עצות, אני לא יכולה להפנות לסדנאות, לא מבינה בנשימות נכונות, עדיין לא גיליתי את כל הצ'קרות וברור שהמפתח לאושר לא מצוי בידי.

 

אני, עצמי, מגששת ומחפשת את נקודות השמחה שבי. (על נקודת הג'י אכתוב פוסט נפרד)

וזו, עבודה , לפעמים קשה.

אתם יודעים מה זה לזנק מהמיטה בשעה 6:00 בבוקר בשביל לתפוס גלים?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פוסט יום הולדת

 

כשהייתי ילדה, חגגתי את יום הולדתי, כשבחוץ יללו הרוחות והיו סופות עם גשמי זלעפות

ומחר, ביום הולדתי,  השרב מכה ובגדול.

העולם משתגע

המחזוריות איבדה כיוון

רק תאריך יום ההולדת שלי דופק כמו שעון.

בפעימות מדויקות. שבתחושתי הן הולכות ומתקצרות , הזמן טס, הזמן טייס, הזמן עריץ.

 

פעם...פעם...נהגתי ביום ההולדת שלי לטייל בין חנויות שאני אוהבת ולקנות לי משהו מיוחד ומדליק

שנים מאוחר יותר, נהגתי ללכת לבד לים, לשבת, להתבונן, להרהר ...ולתכנן...

ותמיד,בערב, היו חוגגים לי עם אורות  ועוגות וברכות ונרות ופוףףףףףףף

למחרת עף כלא היה.

 

כשאמרתי לעצמי לפני כ- 8 שנים, שאני רוצה לעשות את יומי חג, כן...כן..יום יום חג

התכוונתי שאיני רוצה יותר להיות במקום בו הייתי, לעבוד בעבודה שעבדתי, להתנהל בתוך זמן הערות שלי מתוך כורח ושזה עוד יבוא אלי בחלומות . אני רוצה לקום בבוקר בשמחה. לפקוח את עיני יחד עם התריס ולצעוק לכולם:

הו, כמה נפלא העולם!

 

אז, נכון שהעולם על כל מרכיביו אינו ביג-דיל, העונות מתבלבלות ומבלבלות לי את העגבניה, הצבע נשאר אדום אבל המחיר-זהב.

ונכון שאלי ישי פועל לפי חוקיות שאפילו בורא עולם לא מצליח להבין, וככה באמצע הקיץ גוזר עלינו שעון חורף

ונכון שמחצבים ומרבצים שהם נכס לאומי (שלי, שלך, של כולנו) נשלטים ע"י

ונכון שאחמדיניג'ד והחברה שלו מאותה אסכולה "עושים בי"ס" לנו ולאמריקאים

אבל הכי נכון והכי מדויק שאני, דרור עמרני, אין לי את היכולת ל"תקן את העולם הזה" ואם כן, זה רק בדרך שאצור לי את העולם שלי הכי טוב בשבילי.

וכשלי טוב, לא רק שאני לא מזיקה, אני אפילו יכולה להועיל.

 

אני לא פותחת ת'תריס וצועקת ליקום כמה הוא יפה, אני לא מסתכלת במראה ואומרת לעצמי כמה אני אוהבת אותי...אני מתאמצת קצת יותר.

מדי בוקר עם שחר, בטקס קבוע (כמו שאלוהים אוהב) במשך שלושה חודשים, אני נוסעת לחוף הים כ-25 ק"מ , 10 דק' כולל רמזורים,

צועדת לי את ה-10 ק"מ שלי, שוחה לי את הזמן שלי, יושבת עם הקפה והמאפה בוהה בחיבור בין שמיים למים ומתמוססת לתוך השקט ואז מתוכי בוקע מן קול חלוש כאילו מבקש להיאחז ובכל זאת להישמע: מה יהיה דרור ? מה יהיה?

הרי חינכו אותך שלא זורקים כסף (המנוי במכון כושר מתקתק ואת שוחה בים?)

כסף לא גדל על עצים, צריך לעבוד קשה כדי להרוויח

והקול הזה נמוג עם השלוק הראשון של הקפה...לא מחזיק אפילו שנייה. ריסקתי אותו במשך שנים והים, זה ששוחק את הסלעים נתן לי רק לעשות את ה"סגירה הסופית".

אני כבר יודעת, מה זה יודעת? אוההו כמה שאני יודעת שהכסף בשטרות לא מביא לי ת'ריגוש, אלא אם הוא פרי יצירה שנעשתה מתוך בחירה אהבה והתלהבות.

 

 

נו בסדר, נגיד שהייתי מתיישבת על הבוקר ומסתערת על העבודה: שיווק ופגישות וכל זה

אז אולי היה לי כסף יותר..והייתי יכולה להרשות לעצמי לנסוע באוטו יותר...ולטוס יותר...ולקנות יותר...ולאכול את מישלן יותר...ולא לדעת ולא לחוות מה בא אל קרבי יותר...

כבר צעקתי בעבר: לא רוצה יותר!!!

תנו לי ים. תנו לי שקט את זה אני רוצה ביותר!

פחות אבל יותר! (אני מתה על המשפט הזה)

ואתם יודעים מה?

כשאני חוזרת הבייתה (מעבודת הבורא שלי) אני גוש אנרגיה מתקתק ומתוקתק.

אפילו אמא שלי, שמודדת עשייה, הספקים והישגים מתגאה בי

"איזה בת יש לי"

 

אז מחר, יש לי יום הולדת

20.10.2010 

תאריך בלתי חוזר, מפץ של ממש,

אני לא אלך לים.

צריך לחגוג נכון?

איך אני אחגוג? איך אני אחגוג? אוףףףףףףףףף

איך אני אחגוג?

אולי עם עוגות ואורות וברכות ונרות ופוףףףףףףףףףףף

 

אני כבר מכינה את הנאום זה חשוב מאוד לאלבום, למצלמה ולתעוד:

אמא ואבא יקרים, גידלתם אותי במסירות ובאהבה

נטעתם בי ערכים ודרך ארץ

ואמונות לתפארת העם והמולדת.

אני מודה לכם על שהבאתם אותי עד הלום

והלום?

יהלום!סתאאאם. נראה לכם?

כל הקטע האחרון נכתב כדי להזכיר לעצמי שאני יהלום.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שנת פריצת מחסומים

 

מי שמכיר אותי יודע שהים הוא אהבתי הגדולה.

שנים רבות אני בוחרת בים כמקום של שפיות, מקום שהמליחות,רעש הגלים והכחול ...כחול הזה, משילים לי מהמוח את המיותר.

שנה שעברה, כל בוקר טפיפות צעדי העלו את השחר ורק כך הבוקר התעורר בתוכי.

האיש במחסום, זה שיושב בבודקה , מכיר אותי. אני מגישה לו את חמשת השקלים, התעריף הנקוב לתושבי נתניה,  הוא מרים את המחסום ואני גולשת לי עוד כ-70 מטר עד לחניון.

אחרי צעידה של כ-10 ק"מ ושחייה של חצי שעה, קפה ומאפה ובהייה באופק...

לא מתחשק לי ללכת אפילו לא מטר אחד עד האוטו.

 

בשבת האחרונה, ישבה במחסום אישה

אני מושיטה לה, כהרגלי, את מטבע חמשת השקלים

- תני לי תעודת זהות היא אומרת בקול בס, עמוק, שום שריר לא זע בפניה, רק עיניים ממוקדות ומישירות מבט...לתוך עיני 

 

- "אני כל בוקר בים, אני אומרת לה, השומר מכיר אותי,

- תני לי תעודת זהות היא חוזרת על הבקשה בקול שקט, מונוטוני, נוקשה והחלטי

 

אני תושבת נתניה, אני מתעקשת, אני גרה בשכונת בן ציון.

שכונת בן ציון, היא שכונה של תימנים, חשבתי שאם אציין מקום מוגדר , היא תחבר ביני לבין המקום והמחסום יורם...

 

- גם לבנק את הולכת בלי תעודת זהות? היא שואלת, בקול מתנגן,שהולך ונהיה מאיים יותר.

  תני לי תעודת זהות!!! ותפסיקי להפריע לי בעבודה, או 25 שקלים או את הולכת בחוץ!!!

 

 

היא פתחה לי את המחסום כדי שאוכל להסתובב ולצאת

ואני, אספתי את כל הכעס

ובלי שום מחשבה

קראתי-שנת פריצת מחסומים!  ונתתי גז

 

20 השניות האלה עד החנייה היו אדירות

כמו פרצתי את מחסום האדישות, האטימות, הניצול.

הרגשתי שאני דופקת את הממסד, מנצחת את השיטה, שולחת אצבע מזרחית מגונה לכל אלה שהשתלטו לי על החוף שבו בניתי מגדלים מחול עם ילדי...

אני אומרת לכם, זו תחושת חופש! רגעי אושר ממש!

לדעתי, זו בדיוק ההרגשה שאדם חש כשהוא מחובר לאיזו אמת עמוקה, ראשונית טרום..דינים ואיסורים וחובות ועינויים

זה להיות בָּרֵגַע, באופן המלא ביותר.

אתה ועצמך ואלוהים!

 

טוב, זה נמשך לא יותר מדקה...

לפני שירדתי מהאוטו, עשיתי חשבון נפש מהיר והבנתי שאני עלולה להסתבך, שטלפון אחד לשומר/ביריון החוף ואני בבעיה, עיני האח הגדול דולקות אחרי, ואולי היא צילמה את מספר הרכב וכשארצה לצאת אשאר תקועה במחסום והיא בקול הבס שלה תגיד:

תני לי תעודת זהות וגם אני רוצה מביאה אותך שוטר!

 

חזרתי.

לא מטעמי מוסר, ממש לא!

מטעמים פרקטיים ואגואיסטים בלבד

רציתי לצעוד ולשחות בשקט,

הלוואי יכולתי לעשות מעשה שישנה את פני הדברים.

משנה לשנה "בעלי החוף" משתלטים על עוד חלקה ועוד..תוקעים את השמשיות וספות השיזוף שלהם בצפיפות ולא מותירים מקום לאנשים שרוצים לבוא עם סליהם ולשבת..ככה סתם, לשבת עם ילדיהם ולהינות מהים.

איזה עולם דפוק

אין צדק

אין

*

ערב יום כיפור, אותם בריונים יצומו, ילכו לבית הכנסת עטופי טלית ויתפללו
חטאנו-פשענו

ויום למחרת ישובו לגזול את כבשת הרש

כאילו אין דין ואין דיין

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הפרטים נשלחו בהצלחה, תודה