רועה עם חליל

*

כשהייתי בת 10, עברנו לגור בבית מרוחק מכל יישוב. אבא שלי, קיבל תפקיד ניהולי במקום ובשל כך קיבלנו בית בכפר.

הבית היה גדול ומרווח,

עם גינה ופרחים צבעוניים ויפים,

עצים גבוהים וערסלים משוכים בין העצים

ובריכת שחייה,

ומסביב לו שדות רחבי ידיים, עם קוצים ודרדרים ובדידות גדולה.

כל בוקר אוטו מיוחד היה מסיע אותי ואת אחותי לבית הספר ובצהריים אותו אוטו מיוחד היה מחזיר אותנו לבית בכפר...וזהו..

שקט...

אין חברים...

אין מחבואים...אין קלאס...ואין דג מלוח.

יום אחד בצהרי היום , שמעתי נגינת חליל.

נגינה עדינה, בכינית, שבאה ממרחקים . נעשיתי חידודים, חידודים.

יצאתי החוצה, נעמדתי בחצר, זיהיתי את הכיוון. וזהו! לא יכולתי לראות.

העצים מנעו את האופק..

בלי שום מחשבה עברתי את הגדר דרך פירצה קטנה, חציתי את שביל הכורכר ונעמדתי בשדה בפתוח.

והנה...הרבה פרות פזורות במרחב.

נעמדתי על תלולית עפר, כדי לראות את המחלל, אבל קריאותיה של אמי: "דרורי..."הבהילוני הביתה ולא ידעתי מנין המנגינה.

ביום המחר. מהבוקר חיכיתי לרגע שהאוטו המיוחד יחזיר אותי לבית בכפר. עזרתי לאמי במרץ, מתוך רצון לסיים את המטלות לפני שאשמע את נגינת החליל, וכך אוכל למלט עצמי, בלי שיחפשו אחרי, מן קנייה בסתר את החופש.

שטפתי כלים והקשבתי

טאטאתי והקשבתי,

קיפלתי כביסה והקשבתי

ורק כששמעתי את המנגינה קרובה, ברחתי דרך הפירצה בגדר ונעמדתי על תלולית העפר.

והנה...

איש רכוב על סוס, מתוח, זקוף, כובע רחב שוליים לראשו והרבה פרות סביבו....

התיישבתי על תלולית העפר ועקבתי אחריו,

אחר תנועת ראשו, שהיה מוטה מעט הצידה, למעלה, ידיו אוחזות בחליל והוא נושף מנגינה...

הוא לא יכול היה לראות אותי, כי הייתי כאחד מדרדרי השדה, צנומה ושדופה...

והשדה? היה ללא סוף...

אני כן ראיתי אותו.זה הקסים אותי:

שדה גדול, הרבה פרות, רועה אחד נודד...ושקט...רק מנגינה...

כל יום הייתי מחכה לו וכשהיה מגיע, הייתי בורחת דרך הפירצה, יושבת על התלולית, מקשיבה למנגינות ונודדת...

טווה במוחי סיפורים...

בודה בדמיוני את עולם האגדות שלי...ונודדת...

עד כי לא שמעתי עוד את קריאותיה של אמי...ולא הייתי עצובה יותר.

אחרי שנתיים, חזרנו לביתנו הקבוע. והימים עברו במהירות...

גיל הנעורים, חברות., חברים, פרידות, מרידות, נישואים, ילדים...

קסם הנעורים והסיפורים היה כל-כך חזק עד כי נאלצתי לכבוש אותו, שמא אממש והוא יפוג.

בחושי ההשרדותיים כניראה ידעתי? שאין דבר יותר בטוח ממסגרת...

וכדי לחנוק כל זיז, שביב, שפיץ של חלום, שמא אחטא ואשוב,

הוספתי מסגרת לימודים, עסקים, משכנתאות חובות...

למסוגר.

אין חלומות אין נדודים!!!!

כל אלה, עמדו בסתירה מוחלטת לייצר הנדודים שהיה טבוע בי מלידתי.

הזמן עבר, הילדים גדלו, הותרתי מנישואי, המשכנתא חוסלה

יאללה, לנדודים.

נגמרו התירוצים!

אז זהו, שהעניין מתעכב כי עדיין לא החלטתי , מה אקח אתי "בתרמילי"?

במשך השנים צברתי בלי עין הרע : כלים, ספרים, דיסקים, מכתבים, בגדים..נעליים, מסמכים..חברות..חברים...

פחדים...

ופנטזיה

על רועה אחד רכוב על סוס, מתוח זקוף, כובע רחב שוליים לראשו , שייקח אותי אתו בדהרה

הַמִדְבָּרָה

.

*