רגעים

לפני שלוש שנים, מאי 2015 , הייתה לי תאונת דרכים.

הייתה לי?

ג׳יפ גדול ואימתני, שחור, חדש, מבריק לא עצר באדום!!!

אני נוסעת ישר, בנחת, בבטחה , חוצה את הצומת ברמזור ירוק ו...בום טרח- כריות אויר, התקהלות אנשים , מוציאים אותי, משכיבים אותי על הכביש, אמבולנס , משטרה, בית חולים וניתוח קיבוע מפרקת.

חוליות c1-c2 זזו ועמדו על חוט השערה.

ניצלתי.

יש נסים בעולם הזה.

כל רופא שבדק וראה את ה-C.T ואת ה-M.R.I חזר ואמר: וואו, את יודעת מה זה אומר?

יכולת לא להיות אתנו היום.

או להיות משותקת מהצוואר ומטה.

טוב, אני אתכם, נשארתי בין החיים.

תודה לאל

תודה לד״ר קנולר ולצוות הרפואי

תודה לילדים שלי האהובים והיקרים

למשפחה , לחברים.

חצי שנה קשה,מ 18.5.15

עברתי ימים מסויטים של המתנה לניתוח וההחלמה מהניתוח . חצי שנה שבו התהלכתי , מדדה, כמו בובת פורצלן.

בובה מפורצלן, זה הכי לא אני

אם כבר, אני יותר פרא אדם, כך נהגה אמי לכנות אותי, בשעות של מרידה. הייתי נערה מורדת. לא היה קל אתי.

תמיד ידעתי. שאני רכה ועדינה ותוכי חמאה גם אם לפעמים הגבתי במחוספסות, לפעמים באימפולסיביות,

אבל הצירוף בובת פורצלן- זה הכי לא אני!

והנה, אירוע דרמתי אחד, שניה של: בווםםם, תאונה

הוציאו ממני

הפגישו אותי

לא הייתי לי שום ברירה אחרת

אלא

להתהלך כבובה. לא בובת ברבי - אני לא בלונדינית- אלא בובת פורצלן.

בלילה לפני הניתוח, אני בצום, הפה יבש, כולי מבועתת מחרדה, שרק לא יפגעו לי בחוט השדרה, כי אם כן, טוב מותי מחיי.

חבצלת, חברה יקרה, אהובת לבבי, כאחות היא לי, ישנה אתי. פרשה מזרן על הריצפה, ושקט. הייתה שרויה בדממה. סיננה מילה פה , מילה שם , נוכחת במלואה-

בדאגה, במסירות, בשקט של מורת זן, היא פשוט הייתה, בלי דרמות, בלי להיסחף אחרי הרעשים שלי, בלי להשתתף "בסרטים שרצו לי בראש".

לא הייתה מתאימה ממנה להיות אתי ברגעים האלה.

בסיטואציה הקשה הזאת לא הייתה לי שום ברירה, אלא, לברוח לעולם הדמיון.

בחדר 5 , במחלקה הנוירוכירורגית של בית חולים שיבא, עצמתי עיניים ודמיינתי שאני בים. צבעתי את המחשבות בכחול יפיפה, החול הזהוב, רעש המזגן היה לי המיית הגלים.

הדמיון- איזה כוח יש לדמיון.

ישנתי כמו נסיכה.

זה מזכיר לי את הרגע שבו ילדתי את בני הקטן ,שכבתי במיטה, בבית היולדות, רגע אחרי הלידה וחשבתי על הים.

באותו רגע, החלטתי לקרוא לתינוקי שלי- ים.

איזה כוח אדירים יש לים.

כשהעירו אותי, בשש בבוקר, להכין אותי לניתוח, שלושת בני היקרים והמופלאים, כבר היו ומצאו אמא שמחה, שלווה צוחקת. זו הייתה מתנה שלי להם אחרי תקופת מלאת חרדה וביעותים.

בתקופת ההחלמה הראשונית, בהם הייתי סיעודית 100% שכבתי ודמיינתי את הימים שיבואו .

כל הזמן חזרתי ואמרתי לעצמי: ״ סבלנות, זה יגיע ! עוד קצת והכל יהיה מאחוריך. רק אבריא , נפשי משתוקקת לרקוד, לחזור לתופף, אחזור להופיע וכל הזמן אכתוב...אכתוב ...ואכתוב.

הצעדים הראשונים היו במרחב החצר

אחר-כך התהלכתי בשכונה

ומהר מאוד מצאתי עצמי מדדה עד בית הקפה- קפה פריז שלי.

כל בוקר הלכתי עקב בצד אגודל , שתיתי את הקפה והמאפה וכתבתי פתקים באייפון.

איזה כוח מרפה יש לכתיבה.

כשהעברתי את הפתקים למחשב, 600 עמודים של A4.

לא, אני לא הולכת לספר על התאונה, גם לא על ההארות והתובנות שבאו לי בעקבותיה

הייתי בטוחה שאחרי שאחלים, אדע לברך על הרע כמו שמברכים על הטוב

כי הרי, קרה לי נס, אני בחיים .

הימים עברו ומצאתי עצמי חוזרת לתבניות הרגילות של חיי.

אפילו חשבתי שאשים לנגד עיניי את הצווארון, כמו תמונה, עדות, זיכרון, למה שהיה.

המפרקת. הוא הגן לי על המפרקת