תהילה לאנשים השקופים

תהילה לאנשים השקופים.

אנשים שקופים, הם אנשים שהמנגנון ״ דרס ״ אותם.

שהממסד, קורע להם את הצורה, כאילו מתוכנת לשכוח,שגם להם יש נשמה

שגם להם יש חלומות ורצונות ותשוקות.

גם הם נולדו עם פוטנציאל לרצות לעוף...

קל לי לאהוב את האנשים השקופים "שחיים בזבל" (תרתי משמע).

קשה לי לאהוב אנשים, שעם הזמן הפכו להיות "זבל אנושי" .

כבר זמן רב שאני רוצה לכתוב בנושא.

עכשיו זה קורה. זה הגיע לקנה-ויוצא!

בפוסט הזה, אני מעלה רשמים, מחשבות והרהורים שליוו אותי בסרט שראיתי, מקום שביקרתי בו, מפגשים עם אנשים...

אסיים עם חז"לינו המתוקים.

*

בחג הסוכות, התהלכתי באזור שעל פי המראה שלו, הוא האחוריים של אותו ישוב, הפריפריה של הפריפריה:

בלוקים של מגורים , תוספות בנייה לא אחידות, ניכוס שטחי ציבור ע"י מחיצות יוטה, גרוטאות פזורות וחבלים חבלים של בגדים תלויים מבניין אחד למשנהו. חוצצים בין השמיים למה שמתחת.

אין אלוהים! ואם יש אלוהים, השכונה הזאת לא "על המסלול שלו".

צפיפות, עליבות, הזנחה.

ובכל זאת, נורות צבעוניות הבהבו מתוך הסוכות ומחוצה להן. מוזיקה ברקע, כל השכנים התגודדו, פטפטו, צחקו ורקדו. בשכונת העוני, באחוריים של האחוריים, קיימו את מצוות "ושמחת בחגיך".

חשבתי לעצמי: יש משהו תמים בשמחת עניים.

הסרט : המסע המופלא של הפקיר , נפתח ב- voice over

על רקע הויז'ואל יש קול שאומר:

"כל התינוקות נולדים אותו דבר, שווים, מכאן והלאה מה שקובע זה המקום אליו נולדת, המשפחה, המדינה, הקאסטה".

יהיו מי שיגידו : כל מי שרוצה , פורץ מסגרות, ממוטט חומות, מסיר גדרות.

בעיקרון, זה נכון ! למעשה? זה קשה עד בלתי אפשרי

השיטה גורסת ודורסת והורסת את הנשמה.

הסיכוי? לא שווה לכולם, בוודאי לא בעולם קפיטליסטי אכזרי שתחילתו, עוד מהמאה ה-16, בהבאת עבדים מאפריקה לאירופה ולארה״ב- ״ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות״.

*

אני רוצה להתוודות,

יש לי אהבה לדאון טאון ולאנדר דוג

ככה זה. פשוט ככה!

*

האנשים השקופים, אלה שאנחנו עוברים לידם ללא אמירת שלום, ללא חיוך ושום מחווה פיזית, כאילו הם אויר . הם פלאיים. למרות ואף על פי התנאים בהם הם חיים, לא כבה בהם הניצוץ.

ראיתי את זה בעיניים של מירלה, כשהייתי בקייפטאון, תוך שהיא מנקה את הבית, היא סיפרה שהיא עובדת בשלוש עבודות כדי שתוכל להעניק לבתהּ, חינוך הולם ובכך, לתת לה סיכוי, לצאת משכונת הפחונים (Township) הצפופה ורוויית האלימות.

ראיתי את זה בסוואטו,

יום שלם שוטטתי ברחובות, נכנסתי לבתים, פתחתי מקרר כדי להבין מה זה סוואטו.

מקרר ריק! עוני "במלוא תפארתו"

והנה...בתוך העליבות , הדלות והעוני, הילדים מוצאים נחמה. מלאי חיוך, הילדים הקטנים רצים עם הפחים הגדולים , כאילו הפח הוא מכונית מרוץ והם מתחרים ביניהם מי יביא הכי הרבה והכי מהר את פח הזבל לאוטו זבל. חגיגה בזבל

זה הפעים אותי. בחיים שלי לא דמיינתי שאפשר ליצור מוזיקה, מהרצת הפחים והשחלתם למשאית הזבל. יש קצב, יש גרוב, יש שמחה.

*

דודסקאדן/ אקירה קורוסאווה 1970.

עלילת הסרט בנויה מאפיזודות. כולן מתרחשות סביב שכונת פחונים-חייהם של דמויות שונות ומשונות הגרות בעיירת עוני שנמצאת על יד מזבלה.

סרט יפייפה (כמקובל אצל קוראסווה ) כל פריים מוקפד, כל פריים הוא יצירת אמנות. וכש הסרט עוסק, בחיי העוני, החיים בשוליים ...

היופי הזה מרהיב עוד יותר. כפי הידוע לכם, "העוני פוטוגני".

אחת הסצנות הנוגעות ללב- אב מספר לבנו החולה מרוב רעב, שהוא בונה לו בית - בדיוק הבית שהילד חולם עליו- וככה תוך חלומות ודמיונות הילד גווע.

חשבתי כמה אנושיות יש בתוך הכאוס, העליבות, העוני.

"סצנה מתוך הסרט: דודס קאדן של אקירה קורוסאווה. המבט של הילד באבא שלו- "הורס"

**

לפני ארבע שנים ביקרתי בתערוכה: אמנות בזבל. האמן-ויק מוניז.

ויק מוניז, גדל בפאבלות (פרברי עוני) של ריו דז'נרו.

שנים רבות הוא חי בארה״ב. וחזר לפאבלות של ימי ילדותו, כדי להנציח בעבודות אמנות את המלקטים- הקטאדורס, אלה שמצאת החמה עד שקיעתה, ממיינים את הפסולת במזבלה הגדולה בעולם- זָ׳ארְדִים גְרָמָצ׳וֹ.

מחפצי זבל, שנאספו מתוך המזבלה, הוא יצר פורטרטים מרשימים של המלקטים.

בתערוכה, הוצג סרט, המתאר את "החזרה הביתה" אל הפאבלות, בהם גדל, המפגש שלו עם המלקטים וההקמה של התערוכה.

קניתי את הסרט וצפיתי בו כמה פעמים.

הוקסמתי מהמלקטים בזבל!

ראיתי ושמעתי אנשים צלולים, עם רגישות ומודעות לסביבה, אנשים עם רצונות וחלומות, שלא איבדו את התקווה.

מישהו שם לב אליהם, נתן להם "מיקרופון", עשה עליהם קלוז-אפ, חשף את עולמם הפנימי, שהוא עדין ויפה.

איזיס- (עובדת בזבל)

"הכרתי מישהו ואני מאוהבת, הוא נהג משאית ואני לא רוצה לדבר על זה כי אני תיכף אתחיל לבכות. עברו שבועיים מאז שנפרדנו (בוכה). הוא הדבר הכי טוב שקרה לי.

ועוד מלקט זבל:

"זה טוב שאתה עושה עבודה עלינו המלקטים. כי זה יגביר את המודעות לנו המלקטים"

" זה לא אשפה, זה חומר בר מחזור,זה כסף"

הוא מישיר מבט אל המצלמה ואומר":

"אני אציג את עצמי..אני אוהב להציג את עצמי בקולי. אני מלקט כאן כבר 26 שנה. אני גאה להיות מלקט

אני סגן נשיא אמז"ג – איגוד המלקטים של ז'ארדים גרמאצ'ו

אני מייצג 2500 מלקטים שעובדים כאן במזבלה.

אני גאה בכך!

הוא ממשיך ואומר: נגיד שכל משק בית מפיק 1 ק"ג זבל ליום וק"ג של אשפה מפיק 500 גר של חומר בר מיחזור, כך ש 1000 משקי בית מפיקים 500 ק"ג של חומר בר מחזור. זה פחות 500 ק"ג חומר שיכול לזהם את הימים, האגמים והנהרות ,הוא לא יסתום את הביוב ויגרום נזק אדיר לטבע ולסביבה.

אני מנסה להסביר לאנשים ממה הם יכולים למחזר וממה הם יכולים ליצור קומפוסט ומה הם יכולים לעשות. לפעמים אנשים אומרים: האם אדם אחד יכול לשנות?

אדם יחיד הוא חשוב ביותר. כי 99 זה לא 100 ולכן האחד, היחיד יהווה את ההבדל."

הוא מעיד על עצמו, שלא למד בכלל..לא יסודי ולא תיכון.

תיאו- (עובד בזבל)

תוך מיון הזבל, הוא מצא ספר של מקיאוולי.

"אני אוהב את מקיאוולי הוא תיאר את הפיאודלים, זה כמו אצלנו בפאבלות".

תיאו אהב את הסיפור על ז'אן מישל באסקייאט (אמן אמריקאי)

אתם קולטים? כל היום הם חיים בזבל , מריחים זבל , רואים זבל, דורכים עליו.

והם מדברים: אהבה!

*

הקטאדורס של זָ׳ארְדִים גְרָמָצ׳וֹ.

הם מבחינתי ההשראה.

ערכתי סרטון קצרצר, פחות מדקה.

בסוף הקטע, רואים את תיאו: "בחיים לא חשבתי שאהפוך ליצירת אומנות" ,

" כל מה שעשיתי עד כה היה שווה את זה- אמר תיאו, אחרי שנמכרה התמונה שלו בלונדון.

תיאו בשיחת טלפון לאמא שלו:

אמא, מכרנו את זה ב- 50,000 $, אני מרגיש כוכב פו"פ

הוא בוכה...מהתרגשות.

אמנות בזבל- פתיחת התערוכה בלונדון

ויק מוניק, האמן. אומר:

" מעולם לא התביישתי בהיותי עני ותמיד הייתי גאה בהורי"

" אני מעדיף לרצות הכל ושלא יהיה לי כלום, מאשר יהיה לי הכל ולא לרצות כלום, כי לפחות כשאתה רוצה משהו, חייך מקבלים משמעות.

מהרגע שנדמה לך שיש לך הכל, עליך לחפש משמעות בדברים אחרים.

אני, ביליתי את מחצית חיי ב-לִרְצוֹת הכל, כשלא היה לי כלום וכעת, יש לי הכל ואני לא רוצה כלום.

בימים אלה אני מתחיל לראות באופן פשוט יותר. אין לי שאיפות גשמיות כמו שהיו לי פעם.

כשהייתי עני, רציתי רק דברים גשמיים, רציתי רק שיהיו לי דברים, הייתי מוכרח לקנות המון זבל, כדי להיפטר מהתסביך הזה.

"כשאתה רואה את התיאבון של האנשים האלה לחיים, זה מעורר בך השראה. (בהתייחסותו למלקטים בז'רדים גראמצ'ו." / ויק מוניז.

*

הטרנד "היום" הוא קנה וזרוק (פאסט פאשיין)

החברה המערבית, המתועשת, הקפיטליסטית, הנהנתנית

מרעילה את האדמה

מרעידה אותה.

האדמה לא שותקת.

מי "אוכל את הצונאמי"?

נכון. הבנתם.

זהו

סוף.

*

אני מאמינה ברוח האדם, בטוב הלב הבסיסי אתו נולד תינוק לעולם,

אני מאמינה, באיזה סדר קוסמי שאדם העושה טוב, הטוב חוזר אליו

ולהיפך, אדם הנוהג ברשעות על כל גווניה:

זה נרשם איפשהו והרע- בסופו של דבר מתמגנט אליו.

פרקי אבות פרק ב' משנה ט'

רבי יוחנן בן זכאי מציג את השאלה: "איזו היא דרך טובה (או: ישרה) שידבק בה האדם?" כלומר, מהו ערוץ-העבודה הנבחר ביותר שיוביל את האדם למילוי מטרת חייו?

אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם?

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן טוֹבָה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חָבֵר טוֹב.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁכֵן טוֹב.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לֵב טוֹב.

אָמַר לָהֶם: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם. לֵב טוֹב.

*

הפוסט הזה, מוקדש לסבא שלי, שעלה לארץ עם סבתי מתימן בשנת 1944.

עבד כמנהל בפרדסי המושבים הסובבים את תל מונד ואחר כך, כפועל דחק בעיריית בני ברק.

הוא לא הרגיש שקוף

היה עילוי בתורה, איש תמיר וטמיר,זקוף מבפנים.

עולמו היה מלא. :

הוא אהב את אשתו ( סבתא שלי אהובת נפשי)

כשחזר הביתה, ישב וקרא בספר התורה, המהוה.

איש תורה ודרך ארץ וחסדים הרבה.