דרור עמרני
יוצרת ומספרת סיפורים
בחוץ גשם
ערפילים אפורים
אני אוהבת
אני שמחה.
הקדרות בחוץ אינה ראי למה שבתוכי
ישבתי מול החלון הפתוח ותופפתי
וכשלרגע התכופפתי
ראיתי
ציפור חומה
עם פס לבן בכנפיים
משתכשכת לה במים.
הסתכלתי בה...
נהניתי
הסתכלתי וקינאתי.
מאוד.
וחשבתי
על מה אני מקנאה?
על היותה ציפור? לא! גם אני סוג של..
על השתכשכותה במים? לא! גם אני משתכשכת...
על החופש שלה לדלג? לא! גם אני מדלגת...
על מה אני מקנאה?
על מה? על מה?
עַ לְ מָ ה?
כנראה שלא אדע לעולם.
חייכתי בעצבות
וחזרתי לתופף.
*
אני אוהבת את התו
של הסתיו
יש לו לסתיו מוסיקה נפלאה,
של רוחות
וסליחות
חדש...חדש..אני נעורה. זה מתרגש לי, ממש מרגש!
לראות את עלה הגפן מסוכתי, נידף ברוח הסתיו זה ריקוד רקויאם לנשור ולקמל
בדרכו אל מנוחתו, עד יירמס תחת רגלי .
רוחות הסתיו מביאות איתן חסד אחרון, למי שגמר את תפקידו.
אני אוהבת את הסתיו כי יש בו תעתועים של בין העונות, הוא מרפרף לו "כעלה נידף"
בין הקיץ השחון לחורף הגשום
לפעמים אני חשה כפוית טובה לקיץ, שאפשר לי לבלות בים, ימים ולילות, לרבוץ על החולות, לצעוד בין החופים ולראות הרבה...הרבה...מים ושמיים.
אבל לא!
זה לא בגידה בקיץ ! ממש לא ! אני לא בוגדנית ואני לא יורקת למים בהם השתכשכתי.. שחיתי וצללתי, אבל:
תם זמנו- בטל קורבנו!
חדש...חדש..אני נעורה. זה מתרגש לי, ממש מרגש!
אמת? נמאס לראות קוצים ודרדרים.
מה גם שסוף...סוף...הנחשים יכנסו לפוזיציה פחות מאיימת. אני כול כך פוחדת מהם, שאני לא מסוגלת לראות, אפילו במחשבה, איך רוצצים את ראשם.
אני שונאת נחשים!
הם פתלתלים ורושפים.
חדש...חדש..אני נעורה. זה מתרגש לי, ממש מרגש!
וידוי - אני מרגישה אי נוחות שאני מפלרטטת עם הסתיו ובסתר לבי כבר חושבת ומתרגשת מהחורף שיבוא אחרי...
ומדמיינת לי כבר את הרוחות ואת הסופות ואת גשמי הזלעפות... רואה את הברקים ושומעת את הרעמים שיבואו מיד אחרי...
מים..מים...אני אוהבת מים...אני אוהבת לרוץ בגשם....ולהירטב.
חדש...חדש..אני נעורה. זה מתרגש לי, ממש מרגש!
בקשה קטנה לי אליך אלוהים
אחרי שתשמע תפילותינו . אל תסגור שערי שמים.
תבכה...תבכה עלינו. על מעשנו, על כי סטינו מדרכנו, על שסרחנו, בגדנו בילדנו שלא הצלחנו ל"תקן עולם" בשבילם, בזקנינו- עטרת ראשנו, על שטבענו את הסיסמה: "העולם שייך לצעירים".
תבכה אלוהים, אל תחדל..
עד...
שתבוא הסנונית ותבשר את בוא האביב.
מצדי? אפשר לעצור את הלוח כאן!
אני אוהבת את התו של הסתיו
את הרוחות המביאות איתן משב רענן...
של
תקיעה וסליחה...
של ברכה.
מן תחושה
של קדושה
באוויר.
מברכים...מברכים...מברכים...
שתבוא עלינו שנה טובה, שתהה זו שנה מתוקה, שנה ברוכה, שנת שלום, שנת רצון, אחווה, אהבה, שנת שפע ואור...
והחצב, מורם מעם, מזדקר בצניעות עם עמוד תפרחת לבנה וגאה, ומהרהר:
אני, הרי מכיר את המחזה הזה , כך היה בשנה שחלפה ..כך יהיה גם בשנה הבאה.
"מַה שֶׂהָיָה הוּא שֶיִּהְיֶה, וּמַה שֶׁנַעֲשָׁׁה הוּא שֶיֵעָשֶׁׁה, וְאֵין חָדָש תַחַת הַשָׁמֶש" קהלת פסוק ט'
*
איפה זייפתי?
ואם זייפתי
שאלתי:
למה?
זייפתי?
הזיוף שלי חבוי ויוצר את הפער
שבין חלומות להגשמות
בין ציפיות לאכזבות
בין תוכניות למציאות
בין רצונות למימוש.
שלי
יש מי שמעמיד מולי מראה והזיוף שלי מואר עד כאב.
אותם אנשים , יוצרים כנים, תמימי דרך,
הם מבחינתי ילדי האלוהים.
אני אישה מוסיקאלית, זיופים, יוצרים אצלי דיסונאנסים, המפרים את ההרמוניה הפנימית
שלי.
אם אמחל לעצמי, על שמפעם לפעם הזדייפתי עם עצמי
קורה
לא בן אדם אני?
אהיה מחולה ע"י אנשים
ו א ל ו ה י ם.
גילוי נאות.
אלוהים עדי, שאורגזמות אף פעם לא זייפתי.
אפילו השתוללתי, בכיתי וצחקתי בו זמנית כשריסטינה הויוס , רקדנית הפלמנקו הענקית
נתנה הדרן אחרי ההופעה שלה בארץ עם חתונת הדמים.
לא,
פשוט לא יכולתי להכיל את עוצמת
ה א ו ר ג ז מ ה מַה מַה מִיָה.
*
האם הכסא עליו אתה יושב ריק?
"ממש מגוחך! כיצד ייתכן הדבר?"
אתה צודק, זה לא ייתכן...מכיוון שאתה יושב עליו.
אבל ייתכן שהאדם היושב על הכסא יחוש עצמו מרוקן מכל.
ואז, הכסא אכן ריק הוא- למרות שמישהו יושב עליו. (ר' נחמן מברסלב)
מי מאיתנו לא חש ריקנות?
אני חוויתי מצבים כאלה למכביר
כשהייתי במקומות, פיזיים, רגשיים, נפשיים, שלא אהבתי
שעשיתי דברים שלא התחברתי אליהם
כשניסיתי לְרָצוֹת
במקום לִרְצוֹת.
כבר תקופה אני צועדת בנחישות מודעת אל אותם מקומות בהן חשקה נפשי..
והנה, זה לוקח אותי אל ביתי שלי.
כי
בבית שלי אני – אני!
כאן, מתאחדים להם כל הכוחות שבתוכי
הרוחניים, הרגשיים, הפיזיים.
כאן, באה לביטוי האהבה האמיתית שלי
לפשוט
לָזוּלוֹת
לחומרים הטבעיים...
לברזל
לסלעים
מטאטאה אותם, באהבה רבה.
אין לי הסבר, אלא אם בגלגול הקודם הייתי סלע.
אגב, פעם אמר לי הרב: "את קשה כמו סלע, חוצבים וחוצבים...וכשמצליחים- פורץ לו מעיין"
אז אולי אני מלטפת את הסלעים, כדי להגיע אל המעיין המבעבע בתוכי. מבעבע ויוצא בקילוחין עדינים...
בבית שלי, הכסא שאני יושבת עליו, הריהו מְעֶנְטְֹש (מלא ושלם)
