דרור עמרני
יוצרת ומספרת סיפורים
חלום בלהות
הלילה הזה כשהתעוררתי, מחלום בלהות, אחד מרבים שפוקדים אותי לאחרונה, החלטתי לשים להם קץ. ירדתי להכין לי קפה. כשלפתע קפצה לעיני מודעה מעיתון שהיה מונח על שולחן האוכל.
"טיול טיפוס במדבר" . זיעה קרה שטפה אותי. לא ידעתי אם חרדה זו היא שרידי החלום או תוכן המודעה החלטתי שזה הרגע. ארזתי תרמיל גב קטן ונסעתי לנקודת המפגש.
בבוקר מוקדם עמדתי למרגלותיו של ההר והרגשתי שעלי לקבל על עצמי שתי החלטות השרדותיות: הראשונה, שכל קשר ביני לבין הקבוצה הוא מקרי לחלוטין והחלטה שנייה שאני לא מסתכלת לאחור. רק קדימה ומה שיהיה יהיה.
כדי להצליח , עשיתי תרגילי התנתקות מהסביבה ומיקדתי את תשומת הלב בצעדים. במחשבות לולאה אמרתי לעצמי שלא מעניין אותי כמה זמן ימשך הטיפוס, ולא אעסיק עצמי בדרך חזרה כשנרד מההר והתהום תהיה פרוסה לפני, וגם אם השמש תחליט לשקוע מוקדם מהרגיל זה לא קשור אלי. ידעתי שמחשבות ורגשות יכולים להיות המיכשול העיקרי לכן חזרתי על המשפט: "אין מחשבות אין סבל" והתחלתי לטפס צעד ועוד צעד בדרך לפסגה הפרטית שלי , תוך ידיעה שהשלמת המשימה תהייה צעד קטן לאנושות אבל צעד גדול בשבילי והצטרפותי לקבוצת מטילים, חובבי טיפוס הרים היא רק הדחיפה הראשונית לכיבוש פסגות נוספות.
הסתכלתי סביבי, הנוף הצחיח היה עדות אילמת לראשיתו של דבר. הצבע החום צהוב העיק וה... שקט. רק רעש פסיעות האנשים, הגורסים תחת רגליהם אבנים. והאיש הזה ההולך בראש, כנראה המוביל. הוא לא אמר כלום רק התחיל לטפס וכולם אחריו. גבר בשנות הארבעים, גדול גוף וקל רגליים, שיער כסוף עד צווארו , מטפחת צבעונית לראשו, זקן פרא וצמידים מכסף מרשרשים כפעמוני האיל המוביל את העדר. בהתחלה עוד הסתננו מחשבות זרות הקשורות באנשים שסביבי. מה הביא אותם לכאן? מה יש להם לחפש במקום הצחיח הזה? אך מהר מאוד הבנתי שהתעסקותי באנשים, זה עוד סוג של בריחה ובריחות מרחיקות אותי מעצמי וכאן אני רוצה להרגיש את המסע, את הקושי, בלי שום בריחות.
השמים הכחולים נצבעו בכתמים לבנים של ענני כבשים ואלו רכבו על דבשות ההרים מסביב. קרניו של אייל זקן , שעמד בראש הצוק היו מהודרות במיוחד על רקע השמים.
העקידה. אני הולכת אל העקידה. לבדי, אין איש אתי לא אבי ולא אמי . רק איזה פחד קדמון שמלווה אותי.
אני הולכת לעקוד את הפחד ויהי מה. גם אם תמות נפשי לפני שאצליח ,אין דרך חזרה. זו אני על המזבח, אבל בראש ההר, אעשה סיבוב לכל כנפות השמיים ואצעק: "זה כבר לא שייך לי" ובהינף יד אפזר את אבק הפחד לכל עבר, ובעודי רוקדת, את ריקוד "ארבע כנפות" אקרא בשמותיהם של כל האנשים שהתיישבו על הפחד הקדמון שלי.
פעם אמרה לי סבתא שלי, כשסיפרתי לה על אישה אחת שהציקה לי במיוחד,
"בתי, קרציות מתיישבות על מצע מזין".
מדבר, שממה, אין יותר מצע, אין מזון, ימותו הקרציות . הרגליים החלו רועדות, הפה יבש למרות לגימות המים התכופות. וככל שלגמתי יותר הבנתי שהמצוקה סוגרת עלי ושממש בעוד צעד או שניים אפגע באיזה אבן שתחליט להתדרדר ורגלי תדרוך על ראשו של צפע זועם שיזנק עלי ולא אוכל לצעוק לעזרה, כי הארס יהיה כל כך קטלני שרק אצליח להגיד בלחישה. הצילו...הצילו ולא אוכל אפילו להביא את הבקבוק אל פי.
קשיי נשימה העיקו עלי. סחרחורת, בחילות. ידעתי מניסיון העבר שכל אלה קפצו עלי כדי להחלישני. אני בריאה. הכל במוח אני צריכה לנוח שקט, מדבר למוח הסבוך שלי.
תתמקדי ב"כאן ועכשיו", מלמלתי לעצמי
תתרכזי בצעדים, אפילו אל תרימי ראש לא חשוב כמה דרך עוד לפניך.
הצמדתי את מבטי לנעליים של ההולך לפני. פסיעותיו היו נחושות. רגליו לא רעדו.. אחריו. נעלים שחורות עם פס אדום בצדדים, צבעי אזהרה. מלחמה. שחור ואדום. הטוררו- חיים ומוות . איזה סכנה עוד אורבת לי? אני לא יכולה אין לי כוח ליום הזה. מתי הסיוט הזה ייגמר.
"אף פעם אל תגידי אין לי כוח " הדהד קולה של סבתי מימי ילדות רחוקים "אסור להגיד כך, את מחלישה את עצמך. תמיד תגידי יש לי כוח ותראי איך הכוחות באים אליך משמים. אלוהים בשמיים... מים עוד... מים.. מים... מים... מים.
כשפקחתי את עיני, ראש העדר רכון היה אלי. " שתי מים, כניראה לא שתית מספיק, התיבשת..."
רעש הצמידים שלו רשרשו מעלי, . הוא, הרים אותי, ליטף את ראשי והשקה אותי בהרבה מים. הייתי רטובה.
נופו הקסום של המדבר היה פרוס לפני. בנוף הבראשיתי הזה יכולתי לשמוע את קולה של סבתי אומר לי:
" בתי, גם כשאת הולכת למכולת תתלבשי יפה. אף פעם את לא יכולה לדעת את מי תפגשי בדרך".
ברגע זה, חשתי שלווה מדברית, שהחזירה אותי לרגעים הקסומים בהן התעטפתי בחומה של סבתי, השוכבת לצדי, מלטפת את גבי ושרה לי שירי אהבה.
*
לכול אחד יש מעברו, אדם שהוא צריך "לעמוד מולו".
בקיץ 2002, קיבלתי טלפון,
- " בואי אלי לחופשה", אמרה
לא התלהבתי מההצעה, שתהיה מפתה ככול שתהיה..הרי עוד רק כעסתי עליה שהתערבה לי פה והתרחקתי ממנה על שניסתה לנהל לי איזה עניין שם..
מפה..לשם..משם לפה...
התרצתי ונסעתי.
נעמדתי בשדה התעופה, בין המוני אנשים , מסתכלת לכול הכיוונים...סקרנית לראותה...
לפתע היא הגיחה מתוך ההמון, לבושה מכנסי סאטן שחורים, חולצה בצבע אדום עמוק
שיער בלונדיני וכובע צבעוני, מעשה אומני המזרח
חיוך ענק, חושף שיניים צחורות.
וציפורניים ארוכות משוחות בלק אדום.
"היי, מותק, כמה אני אוהבת אותך, כמה התגעגעתי, אני מאושרת שאת פה, איזה כיף נעשה חיים משוגעים, את יודעת אני גרה עם דיויד, הוא לא רוצה שאני אארח, אבל הכנתי כבר אלטרנטיבה, את הרי מכירה אותי, אל דאגה, שימי- גבר מקסים, אמר שהוא מוכן שנבוא אליו.
את תעשי מה שאני אגיד לך, הכול יהיה בסדר!
נעמדתי המומה! (וואו עוד פעם קומבינות)
" אמרתי שאת חברה, המשיכה, אם שואלים לשמך, את לא עונה!" פסקה.
" את לא נורמאלית, השבתי באיפוק, אני לא אוהבת לשקר! אני אוהבת לצאת לאור..
חנוק לי "במרתף"
"את יודעת מה השיטה, אמרה וצחקה, במקום לענות, תעבירי נושא" !
צחקנו
הכרתי את המניפולציות האלה מהעבר, היא אהבה את החיים בשושו..
סטייל פאם פטאל.. אז, נהניתי מהחגיגה, מן שובבות שהכניסה גוון לחיי השגרה,
אבל הפעם, נדרשתי אני ל"סרס" את זהותי.
הרגשתי כמו "שתולה" - סוכנת חשאית בשירותה .
ולי? זה לא התאים!
שבועיים של מאבקים סמויים וגלויים...במטרה להתיר את הקשרים העבותים..יצרו הפרת האיזון..מדואגת ומפנקת היא הפכה תקיפה ולוחמנית ואני כתמיד עקשנית ומרדנית אבל הפעם למטרה אחת: להשתחרר מהדפוס ולשחרר...
מה קרה בשבועיים האלה, איך נאבקתי מולה זה חומר לספר, לא לפוסט בקפה...
( הסיפורים פחות חשובים, אלא עצם ההתמודדות. ודי שכול אחד ידמיין לעצמו , את המקומות הקשים שלו מול אותו אדם קדמון שהטביע חותמו בתוכו).
מצאתי עצמי צועדת בפארקים..בטרוף, חוזרת לשבילים שהכירו את קול צעדי ובדידותי החזירה להם חיים...וכשהייתי חוזרת הייתי מחוזקת ועוד יותר נחושה...
לא לברוח! לעמוד מולה!
באחת הימים הקשים, לאחר ריב "סוף העולם", הלכתי לטלפון ציבורי.
"שימי, שלום, זו אני!"
"את באה? שאל בהתלהבות.
בפעם הראשונה שהלכנו אליו, הוא היה אדיב מאוד ונוצרה כימיה, הרגשתי שאהיה אצלו- רצויה
אספתי עצמי במהירות, לבושה כחסודה שלא יעלה אפילו החשש הקטן ביותר לפיתוי..אני רק רוצה להניס עצמי מן האופל (לאופל שלי היה שיער בלונדיני וציפורניים ארוכות עם לק אדום).
איך שהגעתי פתח מרכולתו: " יש חלב שמנת..ויש דל שומן..וגם חלב קרם... ויש...ושמענו מוסיקה וגם ראינו את רקדנית הבטן המצריה- נגואה פואד.ויש ויסקי...ויש! יש! יש!
עד כי לא זכרתי מאין באתי ולא חשבתי דקה אחת קדימה...
איך הייתי רוצה לספר, אבל חייבת לקצר...
הוא פתח את ביתו...:" האספי אלי!"
ואתם חושבים שלא נאספתי?
נאספתי גם נאספתי...בידיעה..מבחירה ..בהכרה..
איך יכולתי לעמוד מול הזקיפות שלו, הנחישות, הנדיבות. קולו הרגוע והשקט זרמו אט אט לתוכי עד כי נרפיתי
שכבתי לצדו, לבושה גלביה (הוא היה ישראלי ממוצא מרוקני שחי 22 שנים בפריז) מבטי תקוע בתקרה, אסופת הצללים, נסוכת הקלה דיברתי אתו...דיברתי אליו..דיברתי עם עצמי.
" אתה מקשיב לי?
" אני מוכן לחזור על כול מילה לפי הסדר שסיפרת" ענה בטון מדיטטיבי.
המשכתי לדבר, מתוך מבוכה , כמו להקדים חשיפה..לחשיפה...
ליטופיו הרכים, היו הוכחה להיותו אתי, להיותו בשבילי, החדר היה מלא אותי
נאספתי אליו טיפה ועוד טיפה
עד כי לא ידעתי מה בא אל קרבי...
הוא הוליך אותי כקוסם אל עצמי, הפיק ממני צלילים שלא ידעתי על קיומם.
אוסף של רגעים מרגשים הפכו לילה אחד לנצח
בבוקר, ביקש שאצטרף אליו, חייב לנסוע לשעה...
ביקש שאשאר, כשיחזור, נטייל...
ביקש שאמשיך, לשהות אצלו, נטייל, אמר, נחצה גבולות
אני בחרתי ללכת לדרכי...להמשיך את המשימה שהצבתי לעצמי.
לא לברוח אל הטוב...קודם להתנקות מהרע..
לעמוד מול האופל! ( לאופל שלי..שיער בלונדיני וציפורני לק אדומות...)
הלכתי ממנו...
אוהבת אותו
ועוד יותר את עצמי...
סיפור אחד מרבים
בדרך אל העצמאות הפרטית שלי...שעיקרה: הפחד- לא ינהל אותי!
פיצחתי עוד קוד, ששורשיו בעברי, שלא עוד אתן לו להשפיע על עתידי.