דרור עמרני
יוצרת ומספרת סיפורים
סיפור על יבלית.
אני אוהבת את הבית שלי
אני אוהבת את החצר שלי
אני אוהבת את הדרך שעשיתי בחזרה הביתה.
מדי שנה אני מקבלת את הקיץ בניקיון וארגון הגינה.
מה שנקרא מסדרת את ה"זולות" , לקראת פתיחת העונה:
בבית של דרור מפגשים ומופעים.
אז מה חדש הפעם? מדוע זה ראוי לכתיבה?
כי השנה
אני , העדינה, הנסיכה, החלטתי לעשות זאת בעצמי.
לא עובדים זרים
לא נעזרת בבנים
אני, כמו גדולה
אנכש את העשבים.
כדי לרכך ולהכשיר את הנשמה לעבודת האדמה, נערכתי לזה כמו לטקס:
הכנתי את בגדי העבודה : דגמ"ח, נעליים גבוהות, כפפות...
ריכזתי את כלי העבודה: טוריה, מגרפה, קלשון, מזמרה..
בקבוק מים
ו ה מ ו ס י ק ה , אוח המוסיקה, שתרים את נפשי כשהראש תקוע באדמה.
כל פעם שהנפתי את הטורייה , ותקעתי אותה באדמה, נפלטה מגרוני אנחה
אוף...אוח...אח...א...א...
עשיתי לי הדמיה, שדרך עבודת האדמה, אני מטהרת את הנשמה.
אדמה נשמה , באותה נשימה ,נראה לי " עסק משתלם"
וגם נזכרתי בחברתי גילה שלמטרות טיהור, נסעה לאיזה אשראם בהודו וכל היום גרפה אבנים מצד אחד לצד אחר ובערב ישבה מול הקיר עם קערת אורז , ככה 5 חודשים.
אז החלטתי
שביתי הוא האשראם שלי.
כאן אני אעשה את העבודה!
אספתי את כל תסכוליי, אכזבותיי, כאביי, והנפתי אל על את הטורייה
היכיתי בעשבים, במרץ היכיתים. אוף כמה כוח יש לתחלואים המתפרצים.
"אל תתייאשי, עשבים שוטים הם עקשנים, הם מעמיקים שורשים ומכלים כל אפשרות של צמיחה ופריחה...תמשיכי דרור יופי, זו עקשנות, ששכר רב בצידה. כבר אמרנו-היא מטהרת את הנשמה".
אתם לא מבינים כמה אנחות זה הוציא ממני
אוח...אח...א...א...די...אני לא יכולה יותר..
אני עייפה...
וגם הקול האחר: עוד קצת, דרור...עוד קצת...תתרכזי במשימה...את כבר גומרת
חברים שלי,
לא הפסקתי עד ש"נכנסתי באמאמא של היבלית...
בטוריה, במעדר, עם האצבעות נברתי ונברתי עד שעקרתי את השורשים של הסבתא שלה.
י ש!!
א ו ר ג ז מ ה!!.
חיסלתי את היבלית- אם כל רע
איזה עונג! איזה כיף! כמה שחרור! והכול אני עשיתי בעצמי. כמו גדולה!
הללויה!
*
הְָפְלִיט
אני אספנית.
לא של בולים, בובות או מזכרות מארצות רחוקות
אני אספנית זבל!
רהיטים, כלים, חפצים ישנים... כל אלה "עושים לי את זה"
העובדה שאני לא מתווכחת עם עצמי ולא מנסה למגר את התופעה, היא ההוכחה שזה חזק ממני, או כמו שאמא שלי אומרת: את כמו אבא שלך, אוהבת לאסוף זבל.
דבריה , לא מותירים ספק
האמת? אצלי זה פגם ב- די.אן.איי D.N.A
כשאני מוצאת חפץ בן 50 שנה ויותר, אני מרגישה שאני מביאה אל החצר שלי פיסת סוציאליזם, עדות לימים שהממשלה לקחה אחריות והאג'נדה הייתה שיווין חברתי.
התבוננות בפתיליה שבחצרי, מעוררת בי את הסיפורים שגדלתי עליהם:בנינו, סללנו, הקמנו מדינה...
להבדיל מהיום, פולחן האני- אני ואני ואני..
פעם, כולם "בישלו על פתיליה" ללא הבדל .גיל, מעמד ארץ מוצא..ההתחלה של כולם הייתה שווה...
אין ספק, במה שקשור באוכל, עשינו כברת דרך גדולה!
יש מי ש"אין לו מה לאכול"
יש מי שאוכל את אוצרות המדינה..אוכל עוד ועוד...
והמכנה המשותף- כולנו ביחד אוכלים האחד את השני.
הסוציאליזם- אאוט ( out)
קפיטליזם – אין (in)
והרוחות הנושבות מבשרות רעות ...לממשלה אין שום כוונה להיטיב עם העם. נקודה!
*
לפני כחודש בערך, באחת השוטטויות שלי ראיתי את הפְלִיט (המכשיר לא האיש) הזה ונדלקתי, קניתי והבאתי הביתה ואז הציף אותי זיכרון ילדות , כל יום, כשהייתי חוזרת מבית הספר (היסודי) הביתה , הייתה אמי, מניחה את ראשי על ברכיה פותחת באצבעותיה שבילים בשיער ראשי הארוך והחלק, בחיפוש אחר כינים, אותם יצורים קטנים ומגעילים המטיילים על הראש ומוצצים לך את הדם . הייתה לה סבלנות אין קץ למשוך ביצה ועוד אחת ועוד אחת..
כשזיהתה כינים, הייתה ניגשת למכשיר הזה: הפְלִיט, פותחת את המיכל, יוצקת לתוכו נפט, חומץ ועוד חומר שאיני זוכרת את שמו ומרססת לי ת'ראש. לא התנגדתי, כי ידעתי, שבבוקר, כשהאחות עליזה תכנס לכיתה בחלוקה הלבן והסינר הכחול, תסמן באצבע ילד אחר ילד, לבוא לבדיקת שיער- אני אלך בטוחה, זקופה וגאה!
לי אין כינים!
אני ילדה מבית טוב!
אמא שלי ידעה, ידוע היטב שהכינה היא קו התפר בין נחשלות לבית טוב...
רובם היו ללא טלויזיה, לבשו תוצרת כחול לבן ונסעו בתחבורה ציבורית
הכינה, היא שעשתה את ההבדל.
היום, רוב רובו של העם נמצא מתחת לתחת..מתקשה לגמור את החודש, נאנק תחת עול יוקר המחיה,
היום, הממשלה היא שמוצצת לנו את הדם ומיום ליום יותר ויותר אנשים נדחקים לשוליים, הפריפריה הולכת וגדלה,נעשית יותר ויותר שקופה. העצב גדול!
*
בודהה הבין (לאחר שנים של מדיטציה) שבני אדם סובלים מפרעושים.
אותם פרעושים הם התשוקות שלנו לעוד ועוד ועוד..
לקנות עוד מותג, לאכול עוד גורמה, לכבוש עוד טיול וחבל ארץ..
התשוקות האלה,על פי בודהה , הם מקור הסבל..
אני מעדיפה את חזלינו שאמרו: "איזהו מאושר? השמח בחלקו!"
ברגע שיצאתי מהתחרות הרווחתי את עצמי.
אני אוספת זבל: רהיטים ישנים, כלים, מכשירים...משפצת ויוצרת משהו חדש.
מי שמגיע אלי לאירועים שאני מקיימת בחצר, לא רוצה ללכת:
"כמה נעים פה! מקסים! איזו אנרגיה נפלאה! תענוג אמיתי!"
אתם קולטים?
גם עזרתי לשמירה על הסביבה, באמצעות מיחזור.
גם השקטתי את הפרעושים במוח (והיו לי בלי עין הרע)
וגם משמחת אנשים.
בלי להתכוון, יצאתי צדיקה.
אני מבקשת לעצמי, הרבה זבל! לא זבל אנושי (חס וחלילה וחס ושלום)
רהיטים ישנים, הכולאים בתוכם, סיפור על תקופה, על אדם, על רוח.
*
אמקור 10
השבוע, היו לי פרכוסי התרגשות שלא חוויתי כבר זמן רב.
יום ג' ה-13/3/12 היה עבורי יום גדול. תוך שעה הצלחתי לאסוף:
אבן רחיים
מכתשת מאבן גדולה, כבדה וקעורה עם חלוק נחל
מכונת זינגר ישנה
ארון מטבח משנות ה-40 של המאה הקודמת/ הבטחתי לאותה "סבתא" ונשבעתי לה, שאקנה לה ארון חדש מאיקיאה, תמורת ה"גרוטאה".
פיילה
דוּד להרתחת כביסה
ישבתי עם הסמארטפון ותקתקתי לקרובים לי, אלה שמכירים את ה"שריטה": אתם לא מבינים, מה הבאתי היום לחצר שלי"...כולי נסערת ונרגשת...אין לי אויר מרוב התפעמות. מקרר אמקור ישן
תגידו אתם. נכון חתיך?
מלך!
מתה עליו.
אין לו מחיר.
אני אדם רומנטי. בשבילי רומנטיקה זה געגועים.
פתאום נתקפתי געגועים לסיפורים ששמעתי בילדותי.
כשאני רואה כסא ,שולחן, כורסא משנות קום המדינה ואני בכלל לא ,נולדתי, אני מרגישה שברהיטים יש סיפור של אנחנו. היה יחד, הייתה מטרה, הייתה שיתופיות,היו ערכים ודי לי להתבונן בפתיליה המונחת על השולחן... כבר חם לי. גם אם אני לבד, כאילו נגעתי ב..ביחד.
**
לעשות סקס בגורן בליל ירח מלא, זה לא רומנטיקה! וגם לא להתנשק בחוף הים בזמן שקיעה...
אם עושים סקס בגורן,בפרדס, בכרם.. ומתנשקים בים בשקיעה עם אהוב זו רומנטיקה...
אוהו ועוד איזה.
אבל עם אהוב, גם לצחצח שיניים ביחד זה רומנטי, לא צריך ירח מלא ושקיעות.
נכון???
נכון!!!
בעידן שכולנו מאמנים/יועצים/אסטרטגים/אנליסטים/ נדל"ניסטים/ בלוגרים/ברוקרים...
אני מפנטזת על קבינט, אצלי בחצר הבית, בו יושבים יחד הסנדלר, הרצען, הנפח,החלבן...
כל החברה האלה, וואיי,וואיי,וואיי, זה מרגיש לי רומנטי לאללה.
בעידן בו כל מוכרת בחנות היא סטייליסטית, בא לי לצעוק: זַבָּן, עשה לי ילד!!!.
היעד הבא:
אני מחפשת מוכר קרח (לא לאסקימוסים)
כזה שעבר בשכונות ומכר בלוקים של קרח
אני רוצה את המקרר שלו.
מכירים אחד כזה?
