bunner.jpg
רוצים להצטרף לרשימת הקוראים שלי?

תְקִיעוּת

צילום: יוגב עמרני

צילום: יוגב עמרני

אם יש משהו שמחרפן לי את המוח זה ,שהוא- המוח-עובד במעגל סגור.

מחשבות שרצות בלופ ולא מצליחה להוציא אותן , למעשה לא מצליחה להשמיע קול

וכשאני לא מצליחה להשמיע קול

אני מרגישה תקועה

התקיעות הזאת, הרבה פעמים "מתיישבת" בצורת ג׳ולה בגרון

שמתפתחת לסוג של כאב לב ומשם לתסכול עם איתותים לאדישות.

זה כואב!

הגולה

הלב

אבל בעיקר תחושת התקיעות.

לא אני!

*

תקועה,

איזה מילה מכוערת .

( אסוציאטיבית כמובן ובכלל)

אני אדם כותב.

הכתיבה היא הצעקה שלי, הבכי שלי, השמחה שבי, הכעסים, התסכול.

אני כותבת על בסיס יומי. זה מקור החמצן שלי.

דרך המילים שנאספות למשפטים אני רוקמת את החלומות שלי.

הכתיבה היא נשמת אפי.

אני לא יכולה להגיד, שהזיכרון הראשון שלי הוא עם עט ומחברת וגם לא זכור לי שכילדה שלחתי כתבים שלי לעיתון דבר לילדים

לא.

אבל, בהחלט בחיי הבוגרים, אני כותבת על בסיס יומי.

ה-מחברת- משנת 86, אספה את רסיסי. הייתי בת 27, אמא לשני ילדים, באות השנה, נפרדתי מבעלי , אביר נעוריי אב ילדיי. כשחזרנו, אחרי שלושה חודשים, לחיות ביחד, אותה מחברת "לבלבה אגס וגם תפוח". ילדתי את בני הקטן..

לאחר כמה שנים, התגרשנו! (איזו מילה מכוערת)יותר עדיף- נפרדו דרכנו.

ואני קוננתי אל תוך המחברת, מלאתי דפים שזהרו מכאב, על חורבן הבית הפרטי שלי. על חלום שהתנפץ.

איך נפלו "גיבורים". הים נסוג לאחור.

דבקנו זה בזו

כמו "נץ שלא הרפה מבזו"

ספחנו זה את זו כאדמה חרבה.

עד כי לא יכולנו עוד.

במקום שיש כאב, מתחילה גם צמיחה.

ואז, כריפוי, כתבתי והגשתי כּמִנְחָה, למי שהיה בעלי, את המופע שלי "אחד לטנגו".

על בעלי , שחזר בתשובה ואני יצאתי לשאול שאלות. מופע, שהוא מסע אישי פנימה.

מתוך המופע: אחד לטנגו

היו שנים, שכתבתי דפי בוקר (טכניקה מדרך האמן של ג'וליה קמרון)

ערימות של כתיבה שמילאה מחברות של ג'יפה- החוצה.

המחברות הכילו הכל!

אני זוכרת את כאב הפרידה מיאיר. משעות אחר הצהריים, הייתי מתארגנת לרגע בו יגיע הערב.

אחרי צעידה, השקיית הגינה עם צינור, כסוג של מדיטציה, מתקלחת ומסתופפת במיטה עם מחברת וכלי כתיבה, מדליקה את הנר כשברקע, מתנגנת לה חאריס אלכסיו, זמרת יווניה נפלאה.

כל ערב, במשך תקופה ארוכה.

טקס ממש. משחרר, מזכך.

שקט! רק אני, המנגינה והמילים הזורמות אל המחברת. (לא רציתי את המקלדת, יש משהו אינטימי, בכתיבה לתוך מחברת)

אז, הבנתי, את משמעות המשפט: " אין דבר שלם יותר מלב שבור".

ללא הכתיבה, "הייתי הולכת לאיבוד".

הכתיבה, היא הגיבורה הראשית של חיי.

איזה כלי אדיר, עם כוחות ריפוי טבעיים.

אחרי התאונה (מאי 2015)- דדתי, "עקב בצד אגודל", עד בית הקפה השכונתי . קפה, מאפה וכתיבה בפתקים של האייפון. הורדתי לוורד. 600 עמודים של A4.

את ההופעות שלי-אני כותבת.

המחשב שלי עמוס תיקיות :יומנים, הרהורים, סיפורים, הופעות, התכתבויות.

שש שנים התכתבתי עם אדם מיוחד, "חבר לעט", בעידן המקלדת.

מדהים. שרשרת מיילים של מילים !

תופעה "הזויה" שכזו, המחישה לי איזה כוח יש למילה.

אני כלואה בתיקיות במחשב.

כשאני אומרת: אני לא כותבת, הכוונה היא שאני לא מפרסמת.

אומרים, שסופר, זקוק להכרה

שחקן על במה, זקוק לאהבה

אני לא סופרת.

לא הוצאתי לאור שום ספר, למרות שיש לי את שלושת המרכיבים :פצע ילדות, עליית גג וגם חלון להציץ דרכו החוצה וסבתא שסיפרה לי סיפורים ומשלים.

ככותבת, אני רוצה הכרה וכאדם העומד על במה אני בוודאי שמחה לאהבת הקהל.

התקיעות , אם היא לא מטופלת נכון, היא מתרחבת ומעמיקה שורשים שמשפיעים על חלקים נרחבים של החיים.

יצירה!

אני בבועה! .

כיכר

זה כאילו אני מסתובבת בכיכר ולא יוצאת בשום יציאה

לא יודעת לאן לקחת.

הוייז הפנימי שלי, תקוע על סיבובים בלתי פוסקים.

אין אקזיט!

התנועה הסיבובית, הבלתי פוסקת הזאת, יוצרת סוג של שריטה שעם הזמן הופכת לתעלה, הרעשים בה הולכים ומתגברים והופכים להיות צורמים , מעיקים, חונקים.

בתנועה המעגלית הזאת, מצטברת אנרגיה , שהולכת ונטענת - פיצוץ!

אני בפיצוץ.

זהו!

עד כאן! לא עוד!

*

אני מנסה לחשוב

מה קורה? למה זה?

אולי מאז התאונה, משהו בי כבה?

אחרי חפירה בשאלה, מתוך צורך משווע להבין : למה אני תקועה?

חזרה ועלתה התשובה, המסתכמת במילה אחת:

לדייק!

לא יודעת מתי התחלתי להשתמש במילה : לדייק.

״ להיות מדויקת

״ לדייק

זה לא מדויק

אימצתי את הרעיון הזה של הדיוק, מתוך מחשבה שאכן, יש חשיבות בלהיות מדויק.

אבל היי

מה זה?

אני לא אוהבת את המילה הזאת.

הדיוק הזה חלחל לכל מצבי הצבירה שלי :

זה התחיל עם לוותר על יציאות ומפגשים שלא בדיוק "עושים לי את זה"

פחות מתרועעת עם אנשים שלא "מדויקים" לי.

מסננת שיחות שלא מפרות אותי.

נמנעת ממצבים "נעדרי הבטחה".

זה תהליך שנמשך זמן, הלך וסגר עלי מבלי שארגיש, עד שהגיע למקום הכי אינטימי שלי- הכתיבה.

אני כותבת, אבל לא מפרסמת , כי זה לא ממש מדויק. לא מושלם!

מי מדויק? למה מדויק, מה זה הדבר הזה מושלם?

בעבר,(2008-2013) היה לי בלוג בקפה דמרקר, פעם בשבוע העליתי פוסט.

כתבתי מה שבא לי, איך שבא לי, על כל נושא שהרגשתי דחף לכתוב.

הכתיבה הייתה אינטואיטיבית, זורמת, נשלחת החוצה

ומעגל הקוראים הלך וגדל ועוד ועוד התרחב, והתגובות היו רבות ומגוונות והייתה דינמיקה נכונה ואותנטית.

בקיץ 2009 פתחתי את החצר שלי, למפגשים סביב סיפורים שלי, מוזיקה, חברותא והחצר הייתה מלאה .

הגיעו 90 אנשים שרובם היו הקוראים הווירטואליים שלי.

איזה כוח היה לפוסטים האלה,

שיצאו בלי פילטרים. מהלב והמוח שלי- לדף. בלי לחשוב- תועלת.

התועלת היחידה הייתה- השמעתי את קולי באופן הכי צלול.

היום, מתוך לדייק את המסר

לדייק את המילים, לדייק את האמירה

נשארתי

"כותבת למגירה"

זו אני ורק אני, ששמתי מקל ענק בגלגלי התנועה שהיא חלק מה- DNA שלי.

זרימה, יוצרת צלילות

תקיעות גורמת לעכירות.

אני עכורה!

*

לפני כעשור , הייתי בסדנת פסיכודרמה.

פעם בשבוע, במשך שנתיים, ישבנו 13 אנשים והקפצנו החוצה אירועים , מצבים, סיפורי חיים. מפגשים לא פשוטים, חשופים, כואבים. כל זה במטרה לפתוח חסימות, ל"נקות ארובות", לשחרר תקיעויות.

קבוצה הטרוגנית מבחינת המגדר, העיסוקים, הגיל.

יש משהו מאוורר, בעובדה או בידיעה שגם אנשים הנמצאים ״ בפסגת העולם״ מבחינת מעמד אקדמי, כלכלי, חברתי, זכו להכרה רחבה ומוכחת, גם אלה, שחשבתי שהם מחזיקים את הנוסחה להצלחה. הגיעו לסדנה.

גם הם חשו תקועים.

סמלים חיצוניים של מעמד, תעודות, מלבושים ואביזרים נילווים,

יכולים להיות מתעתעים. אינם מעידים על הָתוֹך וְהָפְּנֶים.

כל אחד והתקיעות שלו.

סכנת התקיעות אורבת בכל שלב, לכל אדם, בכל מקום.

בוודאי בחברה תחרותית, המקדשת את החומר, היופי, הצעירות.

בסופה של אותה סדנת פסיכודרמה

נדרשנו להגיד לכל אחד מחברי הקבוצה:

מה היינו לוקחים ממנו, מאישיותו, מאופיו, התנהלותו.

ומה היינו מביאים לו, כדי שיוקל לו.

אני זוכרת כל מה שרצו לקחת ממני וגם מה היו נותנים לי

רק אומר שהמנחה אמרה: "דרור, את יצירתית, מוכשרת, אנרגטית, שמחה, חכמה..., אבל ממך, הייתי לוקחת את היכולת שלך להתיר קשרים".

וואו, זו הייתה מחמאה ענקית, אולי יותר מדויק להגיד (עוד פעם המילה הזאת, מדויק?) הייתי המומה:

אני יודעת להתיר קשרים?

מאיפה היא הביאה את זה?

רוב המשתתפים בסדנה חזרו ואמרו, שהיו נותנים לי , יותר שקט פנימי, ביטחון במי שאני, מעטפת הגנה. (עוד אחזור לזה) את זה אני יותר מבינה.

אני? להתיר קשרים?

לפעמים אני מרגישה חנוקה בתוך פקעת החוטים. פלונטר בלתי ניתן להתרה.

לפעמים אני רואה צל הרים כהרים

מחפשת את הפסגה מתחילה, מטפסת ומחליקה.

היום , שאני דיי מְפוּקָעָת - מלשון פקעת - ברצונות, חלומות, תשוקות, משאלות, מבלי יכולת להשמיע קול

אני ממש, אבל ממש, משתוקקת למצוא את החוט שאותו אמשוך ואתו "אארוג" את הפוסט, הספר, הסדנה, ההרצאה, ההופעה החדשה.

לשחרר אותם. לתת להם חיים!

איפה החוט? עם מה להתחיל?

מתוך ארכיון בית הלורד, מוזיאון גוש תל-מונד

חנוך לוין, המחזאי, הבמאי, הסופר, המצחיק, השנון, הגאון

כתב ((מתוך ייסורי איוב)

" אז מה זה אדם?

האם הוא מה שאמר אתמול,

או מה שהוא בוכה עכשיו, או מה שישתוק בעוד רגע?

האם הוא הזיכרונות שלו ? האם הוא התקוות שלו?

האם הוא מה שהוא עושה, האם הוא מה שעושים לו,?

האם הוא הצעקה האחרונה שהוא צועק על ערש מותו,

או הצעקה הראשונה בין רגלי יולדתו?

האם הוא כל הערבוביה הנוראה, המגוחכת

בין שתי הצעקות האלה?

אם ככה, איפה החוט המקשר בין הכל,

איפה החוט, ומהי פה המשמעות?

אז מה זה אדם? ומה זה חיים

והחוט רבותי, העיקר: איפה החוט?" (סוף ציטוט)

ואני "מושכת חוט" מהמשפט: מהי פה המשמעות? זו השאלה המכרעת והחשובה.

*

על עורבים ורעשים אחרים

זה העורב, הוא שיושב לי במוח וחופר ללא מנוח.

״ מה שכתבת לא ראוי!

״את מי זה משרת כל הררי וגיבובי המלל, איזה ערך יש כאן לקוראים?״

״ את לא אסופה מספיק, זה לא קוהרנטי״

״ הבלוג שלך, לא בנוי, אפילו טופס ההרשמה לא עובד כמו שצריך, זה לא רציני״

"אין לך אפילו אינסטגרם"

תנוח

יָ- בֵּן ז... מְרִיר.

וככל שאני מקשיבה לבן זמריר הזה, העורב הצווחני, ככה הוא מתנפח ותופח ויוצא עלי חופשי

ואני?

מתכווצת , מאבדת גובה , מתוסכלת.

הולכת ומתחפרת , מתבצבצת ונחנקת.

אֶלֶם!

יש לי ניסיון בהריגת עורבים צורמניים.

בשנת 2000, הרגתי את כולם במכה אחת!

הלכתי הכי רחוק מכל האיסורים, הפחדים, ההתניות.

פריז!

אני זוכרת את הרגע שבו אמרתי לעצמי: בא לי ללכת לאיבוד! הייתי בסביבות גיל ה-40. בעלי כבר היה עמוק בעולמה של תורה. עדיין לא גרושה. הרגשתי דחף אדיר לשבור את חומות המוסכמות, להשיל מעליי את כל העכבות, למוסס את הערכים עליהם גדלתי, בקיצור- לעשות מה שבא לי.

או במילים אחרות: להשקיט את הראש. להשבית את העורבים. ולתת רק, ללב, לרגש, להוביל אותי.

בלי לחשוב מה מותר ומה אסור, מה ראוי ומה בזוי!

משהו בחושיי ההישרדותיים, באינטואיציה הכי עמוקה שלי אמר לי: ללכת לאיבוד?

רק פריז!

אף פעם לפני לא ביקרתי בה. הכרתי אותה דרך הקולנוע של טריפו וגודאר , לימודי ההיסטוריה בתיכון, דרך ויקטור הוגו ועלובי החיים. שום דבר מאלה, לא דומים לפריז של שנות ה-2000.

הרגתי את להקת העורבים שצווחו בקולי קולות: לקרוא, ללמוד , לדעת.

מות ימות העורב ולהקתו !!!

יצאתי לדרך.

לא קראתי על נפוליאון, לא על הבסטיליה, לא עניינה אותי המהפכה הצרפתית.

רק אני והילדה הקטנה, המשתוקקת לחוות..

הלב שלי היה מפת הדרכים.

מרגע שרגליי דרכו על אדמת פריז. זה קרה.

העיר הקסומה והפתיינית הזאת, קרצה אלי מכל רחוב וסמטה. הלכתי שבי אחריה. התמסרתי בכולי.

יש אלוהים! והוא גדול, אדיר ועצום.

היקום, אלוהים, העולם כולו שמע את בקשתי ושיתף פעולה בצורה מושלמת.

הלכתי לאיבוד לתפארת.

( זה סיפור בפני עצמו)

שברתי, ניתצתי, ניפצתי , את כל המחסומים.

סליחה, אני חייבת לדייק. לא שברתי, לא ניתצתי ולא ניפצתי דבר.

רק, התמסרתי לרגע!

בלילה האחרון, הכרתי את פרוסואה. צרפתי ממוצא לבנוני. רק אומר, שאם הייתי נשארת, היה סיכוי

שהיה נולד

מזרח תיכון חדש.

אחרי שמונה ימים חזרתי אחרת.

רעננה, זורחת, זוהרת.

מוטת הכנפיים שלי גדלה, יכולתי לראות את התמונה הרחבה

מה שאומר- לא הייתי יותר תקועה!

חידשתי את קודקוד הצמיחה.

רינת הלב, הדעת, האופק.

הכל לִבְלבֵ!

אני יודעת, שהימים האלה בפריז , בזכותם- נגעתי באני הגרעיני שלי.

התאהבתי בי.

*

הפעם, כדי לפרוץ את מעגל התקיעות, הלא ידידותי הזה ( וזה בלשון מצמצמת)

החלטתי להשבית את ה- בֵּן ז... מְרִיר הזה,

נדמה לי, שמצאתי את החוט.

הפוסט הזה, הוא חוט ראשון בדרך לפרוץ את הבועה. לצאת לאור

הללויה.

והמשמעות?

אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי? וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי? וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי? אבות, א' פסוק יג

אני כבר מחייכת.

DSC_5074.JPG

כמו שנקודת החן בעין השמאלית שלי,

איתה נולדתי, היא נקודת הזיהוי שלי.

ככה בבלוג שלי: הנקודה...

אכתוב רק על דברים שהם חלק ממני.

חלק מהזהות שלי.

שום זיוף!

לא אוהבת זיופים

בשום תחום, בשום צורה , בשום אופן.

זאת הנקודה...

*

בדרך, אספתי סיפורים רבים

הרבה נקודות שהעשירו את "פלטת הצבעים" שלי.

בדרך, למדתי על עצמי ואת עצמי .

חוויתי אהבות ופרידות, שמחות ורגעי כאב ועצב, חלומות שהתגשמו ואחרים שעדיין מרפרפים להם, מבקשים לצאת אל האור.

לא המצאתי דבר, אני רק מביאה את נקודת המבט שלי.

דווקא המקומות הסדוקים , אפשרו להרבה נקודות אור להפציע.

*

אני מספרת סיפורים.

בהופעות שלי, בסדנאות, בהרצאה,

הכל מוביל ונוגע בנקודה אחת:

חזרה הביתה

אל האותנטיות 

שם חבוי היהלום.

קטגוריות
אינסטגרם
רוצים להצטרף
לרשימת הקוראים שלי?
פוסטים אחרונים
פוסטים נבחרים
ארכיון
חיפוש לפי תגיות
מדיה חברתית
  • Instagram Social Icon
  • Facebook Basic Square