פוסט יום הולדת

הפוסט בכתיבה ועריכה- לא גמור

*

ענייני גיל

בִּיג אִישֹוּ

כשהייתי ילדה קטנה

אישה בת חמישים נראתה לי זקנה

אני יודעת שזו קלישאה

אבל ככה זה באמת היה.

*

בצעירותי, ביום הולדתי, היה תמיד משתרבב לו , אל תוך ״ הילולות יום ההולדת״, דוק של עצב.

בשנים האחרונות זה היה יום מלא שמחה, כאילו הבנתי שזה עוד יום בתוך הרצף.

אבל לפני יום הולדת 60 , הייתי במתח , במן תחושה שהיום הזה יגיע ואחריו, העולם מתהפך עלי.

אני לא מתחברת למשפט הניו אייג׳י . (ולניו אייג״ בכלל)

ש-שישים זה השלושים החדש.

לא!

שישים זה שישים. נקודה.

כבר לא אוכל לנעול את מגפי הפאנקי שלי, לא להתהלך עם מיני , שמא אראה פתטית, שלא לדבר על הכובעים "המשוגעים" שלי.

כשאהיה בת שישים- הכל יהיה אחרת.

לקראת יום הולדת 60, הרגשתי מן תחושה פנימית של בלבול , כל כך רציתי שהיום הזה כבר יגיע, ואוכל להגיד שאני אחרי...

היה לי חשש בלתי מוסבר ולא הגיוני, שאיך שאומר: אני בת 60

הקמטים יקפצו עלי , ללא רחם והנמשים על לחיי יגדלו לכתמי גיל ובדיוק דקה לאחר הישמע הגונג, יפוג כל הקסם והחן.

זה כמו לחצות את הרוביקון, מה שהיה לא ישוב עוד לעולם.

יום אחרי

אחרי יום הולדת 60 הייתה לי הקלה.

כמו ים אחרי סערה

חציתי את הרוביקון

והכל נשאר כשהיה.

הקמטים לא העמיקו ולא הִתוֹסְפוּ.

באה לי הקלה.

הללויה!

עכשיו אפשר להמשיך בשקט להמשך...

שמתי על הראש זר , שקניתי שנה לפני ובלי קשר לשום יומולדת.

החלטתי שככה אני מתהלכת כל יום, עם זר על הראש.

הילדים שלי הזדעקו: ״ אמא, אבל יום ההולדת שלך מאחוריך, מה עכשיו? זר על הראש?

עניתי להם: יום יום הולדת!

מקסימום, אנשים יגידו לי מזל טוב ואני אשיב בחיוך גדול: תודה!

היש מילים יפות יותר מאלו?

מזל טוב

תודה!

ובא לציון גואל

וככה היה.

**

" האדם אינו נולד פעם אחת ולתמיד ברגע בו הוא הגיח מרחם אמו, אלא מחויב הוא להוליד עצמו כל יום מחדש" (גבריאל גרסיה מרקס). אוהבת את הסופר הזה ואת כל מה "שיוצא מפיו"

עברו שנתיים .

יום הולדת שישים ושתיים.

השנתיים מאז ה-60

היו טובות

אבל ללא שום פריצות מרגשות

נכון, חזרתי לנהוג בחופשיות ( התאונה שהייתה במאי 2015)

פתחתי כל בוקר ״ בקפה פריז״

אבל..

הרגשתי תקיעות...

ידעתי שכדי לפרוץ אני צריכה לשחרר אחיזה

לרענן ולהתרענן

ו...השטיח כבר לא ממש פרוש לרגלי, יריעתו קצרה ורובו מאחוריי

אז קדימה לעבודה...

2019 שנת ה- 62

כבר חגגתי 62

להגיד את האמת, אני מרחפת.

אני מנסה לראות את החיים לא על הציר :הולדה, צמיחה, קמילה. הציר הזה לא משאיר הרבה סיכוי ללבלוב מחודש. נכון שמחקרים מלמדים שרמת הטסטוסטרון מגיל 40, הולכת ומתדלדלת. המחקרים האלה, לא "באים לי טוב". אז אני מאמצת לעצמי את שיטת המנדלה- מחזוריות שלא תלויה בביציות.

להגיד שזה מצליח לי? לא ממש. אבל אני עובדת על זה. לא על פוריות הביציות- זה אבוד! אלא, על לבלוב וצמיחה .

פעם, משהו אמר לי:

"אני בפנסיה. המחשבה הזאת מפחידה אותי מאוד."

עניתי לו: "מה זה פנסיה? זה מושג של פעם, שההסתדרות מילאה תפקיד חשוב בחיי הפועלים. היום מדברים בִּסְבָבִים. אתה נכנסת לסבב חדש, אחר בחייך וזה הולך להיות סבב מרתק.

אז זהו, אני מרגישה שאני הולכת לְלָבְלֵב.

השנה החלטתי להעניק לעצמי מתנה:

בּוּקִ

ו- BOOKING

הרבה שנים, אני מבקשת מהבן שלי, יוגב- צלם אופנה, שיעשה לי בוק

זה נדחה ונדחה שנה ועוד שנה.

השנה , לקראת ה-62, ידעתי שלא אוותר. הייתה לי תשוקה אדירה, לצאת מהארון.

הבטחתי לו שאני משחררת אותו מפוטו שופ.

" הכל עלי"- אני לא צריכה מלבישה ולא מאפרת ולא מעצבת ולא שום כלום

רק- הוא, אני והמצלמה.

אני אוהבת את המצלמה ונראה לי שגם המצלמה אוהבת אותי.

אז ...יאללה, לעבודה

תוך שעתיים, הכל היה מאחורינו.

הפתעתי אותו

" אמא, איזו חוויה אתך. כל תמונה שנייה- מוצלחת."

"ואת גם כזאת עליזה ושמחה"

"לא הייתי צריך להגיד לך מה לעשות, המצלמה לא מצליחה להדביק את קצב התנועה שלך"

איזו מחמאה!

בשלוש השנים האחרונות, מאז התאונה, נראיתי לו כבויה.

בּוּק- לצאת מהארון

ארון הבגדים שלי מספר את סיפור החיים שלי.

זה לשחרר לאויר העולם חיים, דרך הבגדים.

בגדים הם יותר מכסות

הם סגנון חיים, הם געגועים, הם חוויות וסיפורים.

בגדים, הם יותר מאוסף של בדים

בגדים הם סיפור על תקופה, אישיות , הם סוג של שירה.

אני פותחת את הארון והזהות שלי קופצת עלי

תמיד, נמשכתי לבגדים בצבע שחור

מה שלא אתכנן לקנות

בסוף אחזור עם שמחה שחורה, חולצה שחורה, נעליים בצבע שחור.

רפרפתי ו דפדפתי בארון הבגדים

וגיליתי הרבה צבע.

ישבתי בקפה פריז ושמעתי נשים מדברות

״ סידרתי את ארון הבגדים והחלטתי להיפרד מבגדים, נעליים, תיקים, שלא השתמשתי בהם. החוק אומר- כל אמרה אותה אישה- בגד שלא לבשתי שנתיים, להעביר הלאה...״

חשבתי לעצמי:

אני לא מעבירה הלאה...

נראה לי שזו מזימה של הקפיטליזציה

תקנה ותקנה ותזרוק ותקנה ותזרוק

ככה התעשיה תתגלגל ותגלגל מליארדים .

אני מאלה שדופקים את התעשייה.

כל עניין הפאסט פיישיין, לא שייך לעולם המושגים שלי.

"ישן מפני חדש תוציאו" אמרו חז"ל

**

הגשמת חלום

כילדה

הסתכלתי בערגה בדפי שער של מגזיני אופנה

כמה יופי ניבט מהשער

כנראה בחושיי המחודדים, ידעתי שלא אעטר עמודי שער

אני נעדרת כמה פרמטרים חשובים

אחד מהם הוא הגובה.

1.57 ( הילדים שלי טוענים שאף פעם לא הייתי וגם עם השנים התכווצתי)

אבל , הלו? הדימיון שווה המון

ויכולתי לראות את עצמי מתהלכת במלבושים כלבבי.

האדרתי את התוכן. התוכן, הוא המלך

אבל לניראות יש חשיבות.

עכשיו

יום הולדת 62

יש לי את העוז, הרצון, החוצפה

אני רוצה לעשות בוק!

לא! הסיסמה ש- השישים זה השלושים החדש

לא תופסת ולא מחזיקה את הכתמים והקמטים והשקעים וה מהמורות .

שישים, זה שישים

נו, אז מה?

החלטתי לצאת מהארון

זה רק ראשיתו של המסע

אחורה וקדימה וכאן ועכשיו

בחירה

הבחירה הייתה קשה

יצא ממני דברים שחשבתי שנמוגו

היתה ךי חוויה

אף פעם לא רציתי להיות דוגמנית. אומנם כשהייתי ילדה קטנה הסתכלתי על עמודי שער של מגזינים ואהבתי לראות 100% של יופי ( חיצוני, אז לא הבנתי מה זה פנימיות)

מרוחים על דף כרומו .

כנראה, הייתי מספיק ערה להבין שאני לא אגביה מעבר ל-1.57

(הילדים שלי טוענים שאף פעם לא הייתי וגם עם השנים התכווצתי)

הבנה זו, הובילה להבנה נוספת: שגובה זה לא הסנטימטרים המצטברים.

יש "גובה" שמקורו בעומק, באישיות, ברבדיות.

שושנה דמרי, אל פאצ׳ינו, שרה לוי תנאי, שארל אזנבור

ועוד ענקים שגובהם לא עבר את המטר ושישים .

״האופנה חולפת, הסטייל נשאר״. קוקו שאנל

אני לא שייכת לשום אופנה.

כשאומרים לי: זה באופנה, זו סיבה בשבילי לברוח...

לי יש את הסטייל שלי

אחותי כתבה לי, בהתייחסותה לתמונה (שבחרתי לא להעלות אותה.): מה זה? ערום חלקי?

עניתי לה: אז מה , אני בת 62 . עוד מעט יפשיטו אותי מכל בגדיי. אז אני בחזרות.

איש אינו יודע מה יילד יום. נכון? אז ...יאללה ,שיחררתי עכבות.