bunner.jpg
רוצים להצטרף לרשימת הקוראים שלי?

על מורים, הורים ותלמידים

פוסט ראשון 31.8.18

*

רגע לפני פתיחת השערים בהם יבואו תלמידים ומורים- יש לי בקשה, משאלה, תחינה: הורים יקרים אל ״ תטחנו ״ את המורים! *** מרגישה צורך לכתוב כמה מילים. יותר מדי יצא לי, במהלך שנת הלימודים הקודמת (ובכלל) לשמוע הורים המדברים סרה במורים. בבקרים, לאחר שהם שולחם את הילדים לבית הספר , הם מתגודדים ותוך שתיית הקפה וגריסת המאפה , הם "טוחנים" את המורים. הפעולה הזאת- "טחינת המורים", כל כך מרגשת אותם, הם מדברים בלהט תוך שהם נכנסים האחד לדברי השני ולא נזהרים: "פן יקדים קנה לוושט״. לא שמעתי טיעון אחד סדור ומנומק , רק בליל של גיחוכים, תלונות וביקורת וכל המרבה לקטרג - הרי זה משובח! כאילו עצם ההכפשה והלעג, מעלה אותם בסולם החברתי, תוך השארת המורים מדדים מאחור. זה לא יפה לא מוסרי לא ראוי והכי.. הכי... זה פוגע בילדים, שחשים את זלזול ההורים במורים ובאים עם המטען ההרסני הזה לכיתה. עובדה זו, יוצרת מעגל שלילי בין ההורים והתלמידים מצד אחד והמורים מן הצד האחר. והרי, לכולם אינטרס משותף- טובת הילדים.. מה כל כך מסובך? לתת כבוד לאדם באשר הוא אדם גם אם הוא מורה ואולי בעיקר, אם הוא מורה. הורים יקרים, יום אחד, רק יום אחד, כנסו לכיתה עם 40 תלמידים, חלקם עם בעיות קשב וריכוז. (היום כולנו על הרצף בגלל ריבוי תכנים במדיות השונות) אני חותמת לכם- לא תחזיקו מעמד! אתם תברחו אחרי דקה. "בחופש הגדול", גייסתם את כל המשאבים והמעגלים סביבכם: קייטנות, שריינתם סבים וסבתות וחיפשתם פתרונות יצירתיים, כדי להעביר חודשיים ימים. המורים, נכנסים לשנת לימודים , שש שעות ביום, עם חוקים וכללים ובחינות ובדיקות והערכות הישגים ומשרד חינוך שמשנה אג'נדות חדשות לבקרים ואין- אין למורים שום מליץ יושר. הם- על הכוונת וכולם מטיחים. אני יודעת. יש מורים שלא ראויים לבוא בקהל ילדינו. אני מכירה את המערכת מקרוב. האמינו לי. עוד אכתוב על כך. השמיעו ביקורת, תעירו, תגדילו לעשות אם תאירו... רק לא "לטחון את המורים" , עם גרגורי הנאה תוך שתיית הקפה וגריסת המאפה . היזהרו פן יקדים קנה לוושט.

*

פוסט שני 2.9.18

אתמול בבוקר, התלבטתי: ללכת לשחות בים, אלו ימים של ים נוח לשחייה או לשבת בקפה פריז וללוות מעמדת התצפית שלי - את התלמידים וההורים בדרכם לביה"ס. טוב, ברור שבחרתי , להתחבר לאנרגיה האנושית האדירה הזאת: צהלת ההורים והתלמידים- יום ראשון לפתיחת שנת הלימודים. הם הולכים , מה הולכים? מדלגים ומחייכים וכולם מברכים: בשעה טובה ועונים: תודה רבה מכל עבר נשמעת הברכה: שנה טובה ... שנה טובה... שנה טובה.. ותודה רבה, תודה רבה, תודה רבה! איזו מוזיקה ערבה, נפלאה, הרמוניה ממש. חגיגה! כולם בזקפה לא נורמאלית. אנדורפינים עפים באוויר כמעט נשאבתי לתהלוכה, ההתרגשות בשיאה. אז למה? למה אחרי תקופה לא ארוכה מגיעה הנפילה? ישבתי וחשבתי: איך שומרים על המוד הזה? גם אם לא בעוצמות האלה, כי הרי אי אפשר להישאר ברטטים גבוהים לאורך זמן. איך שומרים על התלהבות- הורים, תלמידים, מורים - לאורך השנה? * אני באמת מאמינה ויודעת ש-לב העניין, הוא האהבה והתשוקה של המורים לעבודתם. הוראה- עבודת קודש היא! אי אפשר "לרמות" את הילדים. הם מרגישים ברזולוציות גבוהות אם המורה מכבד אותם, אוהב אותם, מקשיב להם באמת וכמובן אם הוא יודע על מה הוא מדבר- "יודע את החומר". לפני חמש עשרה שנה, עזבתי את ההוראה, כי הרגשתי שאני לא פנויה באמת. מיציתי, פגה ההתלהבות, התחלתי לשמוע את הצלצול ואפילו חיכיתי לו, זה היה "שעון מעורר" לחפש לי מקום אחר. עזבתי את ההוראה, בגאון ובגאווה. דבר נוסף חשוב ביותר: מורים, אל תאפשרו להורים להתערב! לא..לא..לא... אתם מכירים את המשפט: " מרעיבו שבע- משביעו רעב"? ככל שתאפשרו להם- להורים- להתערב, רק כדי לְרָצות אותם (ר' בקמץ) ככה תגבירו אצלם את הרעב לעוד ועוד התערבות עד כי לא ידעו מה בא אל קרבם. הם "יאכלו אתכם" ואתם תתהלכו שפופים, חסר עמוד שדרה ונטולי שמחה. סיפורון. בתקופת היותי מורה, הקמתי וניהלתי מרכזת תקשורת- לימודי מדיה: הפקת עיתונים, סרטי וידאו, צילום עריכה... ועוד.. יזמות אישית, ייחודית מאתגרת. שלושה שרי חינוך ביקרו במרכז התקשורת הזה (לא הספקתי לסרוק את התמונות) פרופ' רובינשטיין, יוסי שריד, לימור ליבנת. המקום הפך מרכז הדרכה והשתלמויות למורים במחוז מרכז, איך אפשר "ללמד אחרת". וועד ההורים המרכזי השקיע את כל הכסף בפרויקט שהקמתי: ברכישת ציוד צילום, מערכת עריכה, תאורה ועוד... הנה זה בא... יום אחד אני מקבלת טלפון מאחד ההורים. הוא התקשר להתלונן, על שלא נתתי לבת שלו את הקרדיט המגיע לה ולא רשמתי אותה בין עורכי העיתון . הקשבתי לדבריו, לא הוצאתי הגה! ברור היה לי מתוכן דבריו, מהטון ומהמוזיקה הנילווית, שאין לו עניין בכלל לשמוע מה יש לי לומר. הוא לא התקשר לשתף אותי בתחושת האכזבה שלו/ הכאב/ כעס הוא דיבר ברצף, קצף, שצף... הוא התקשר ל-הת-לו-נן! הקשבתי בקשב רב. כסיים את "הנאום" , שהיה יהיר למדי, אמרתי לו בשקט ובנחישות משפט אחד קצר: " חבל שאתה מבזבז את זמנך, תתקשר ישר לפיקוח". זהו! תם! ונשלם! כאן זה הסתיים. הוא התחיל " בקול תרועה רמה ועזב בקול ענות חלושה" ככה ראוי –לדעתי- לנהוג בהורה שמתייחס אל המורה כאוויר, כאפס, כלא כלום! הבאתי את הסיפור הזה, כדי להצביע על התופעה הזאת של התערבות בוטה של הורים, בלי קשר לאיכות המורה. שתלונות הורים לא בהכרח מבוססות מציאות. אז, בתקופתי, התופעה הזאת הייתה בחיתוליה. היום יש מן טרנד שוצף- מי יעצרנו? רק המורה! כבוד, הערכה ואהבה לתלמיד, למקצוע, לעצמו. זו התשובה. * אני באמת לא יודעת מה תוקף אותי לדבר בנושא זה. חמש עשרה שנה, אני מחוץ למערכת החינוך. אין לי ילדים במערכת החינוך היום אני בגלגול אחר לגמרי.. אז מה קרה? למה הנושא בוער בי? נדמה לי שמתחילות להגיע התשובות. וכמובן, אשמח לשתף. מאחלת מעומק לבי, שנה טובה לתלמידים היקרים, למורים, להורים.

פוסט שלישי 5.9.18

פוסט שלישי ואחרון בנושא מורים/תלמידים. פוסט, שלדעתי מסכם את השניים הקודמים. למעשה, זה פוסט על דרך. על בחירה. * כשהחלטתי שאני עוזבת את ההוראה, למרות התנאים המפנקים שהיו לי: מרכז תקשורת- ממלכה שלי, מרחק 5 דקות הליכה מהבית, יחסים מצוינים עם הצוותים, עם ההורים וכמובן התלמידים. ניגשתי למפקחת וביקשתי לפרוש. שתעזור לי לסיים את ״ השירות״ :-) המפקחת אמרה לי: דרור, מה פתאום! יש לך עוד שמונה עשרה שנים לפנסיה״. תמהתי : "שמונה עשרה שנים? זה חיים שלמים"!!! עזבתי. ברור שעזבתי. כי כמו שכתבתי בפוסט הקודם: מיציתי! ההתלהבות דעכה ורציתי להמשיך לדבר הבא: הלכתי ללמוד בבית אריאלה בקורס למספרי סיפורים ובחוג לפרוזה! חיי ניעורו מחדש! כתבתי חומרים אישיים, למדתי בע״פ סיפורים של יוצרים ענקים , התחלתי להופיע בפני קהלים שונים. התמודדתי עם הפחד הגדול ביותר: עמידה מול קהל. * מורים ואנשי מקצוע החמיאו: "את פרפורמנס , יש לך כל מה שצריך כדי להעביר סיפור: נוכחות, גרוב, קצב.." מורה/ בימאית אחת אמרה: את מאסטר אחרת הוסיפה: ״ את אנה מניאני, אילו למדת משחק בצעירותך היית האישה הראשונה של התיאטרון ״ אודי בן משה , במאי הקאמרי אמר לי : את דני קיי, הקצב המטורף שלך, הוא סגנון דני קיי ועוד..מחמאות מעצבות. וחשבתי לעצמי: איך התפספסו להם חיי? אילו התחלתי את המסלול הזה בראשית הדרך יכולתי להגיע רחוק... נשבעת לכם, נשמתי עמוק לפני שהקלדתי שורות אלו, כאילו מה? אני ? נשמע מוגזם/הזוי/מטורף. מה? לרשום את זה כאן? כן! בעזרתכם, אני עושה תרגיל העצמה אישית ובוחרת לכתוב כאן את העדויות האלה. בלי להתבייש ובלי להצטנע. הצטנעות- זה העמדת פני צנוע . תכונה לא חיובית, צניעות- תכונה נעלה, בה האדם מדבר בפשטות ובטבעיות על עצמו. אני מחזקת עצמי ואומרת לעצמי: דרור, כמו שאת יודעת ל"הלקות" עצמך ללא רחם, על חסרונותייך מן הראוי, שלא תתביישי לדבר בפשטות על כישרונותייך. הנה זה בא... בוקר אחד באפריל 2018, ישבתי עם שתי אחיותיי בבית קפה ופטפטנו עצמנו לדעת. כשלפתע, הבחנתי בבחורה תמירה, זקופה ויפה, צועדת נמרצות לעבר השולחן שלנו, וככל שהיא מתקרבת אלינו, אני רואה שמבטה אלי. נעמדה מולי ואמרה: ״ זיהיתי אותך, באתי להגיד לך תודה. אני רוצה שתדעי, את היית האור שלי בתקופה חשוכה. היית מורה שלי, למדתי אתך רק שעתיים בשבוע, שעתיים אלו, היו לי עולם ומלואו . כל השבוע חיכיתי לשיעורים אתך. את ראית אותי. את התייחסת אלי. הייתה לך חמלה כלפיי. הייתי נרדמת כשאני חושבת עליך ומתעוררת אתך. היית שונה, גם אני שונה. זה נתן לי תקווה" וואוו נכנסתי למצב של פריז ( קיפאון התנועה, ההבעה, ללא שום תגובה) מאיפה היא באה? כרוח סערה ללא שום הכנה או התראה. אני רגילה שתלמידים שלי – כבר גדולים היום הורים לילדים- ניגשים אלי, בכל הזדמנות , מחבקים, צוחקים , מזכירים... ״ שתדעי לך, שבזכותך הלכתי ללמוד תקשורת באוניברסיטה״ ״ אני עורך סרטים, זה בזכות השיעורים...״ ״ הייתי צלם בסרטיה של צה״ל.. ״ היו תלמידים שמתוך בחירה ומודעות אימצתי אל לבי, מתוך ידיעה שהם "על הקצה" ,שמתי אותם "במרכז" תרתי משמע אבל, עתליה? (השם בדוי) לא זכרתי אותה, לא ידעתי , לא כיוונתי, לא השתדלתי. והיא המשיכה והמשיכה בלהט כ-10 דקות אולי יותר, ללא הפסקה. והיה ברור לי שמי שעומדת מולי ומדברת אלי, זו לא האישה התמירה והיפה, בת ה- 43, אלא עתליה, הילדה מכיתה ה'-ו'. העיניים שלי וגם של אחיותיי, היו מזוגגות מדמעות. ופתאום... ברגע אחד בשנייה קיבלתי תשובה ברורה. כאילו איזה סוד יקומי התגלה אלי. "הדרך חכמה מההולך בה". לא הפסדתי, כלום לא הפסדתי, על שלא למדתי אומנויות הבמה כשהייתי צעירה. מה פתאום הפסדתי? הייתי בדיוק במקום הנכון. עתליה, היא ההוכחה. אנחת רווחה.

* "האם הכסא עליו אתה יושב מענטש"?

DSC_5074.JPG

כמו שנקודת החן בעין השמאלית שלי,

איתה נולדתי, היא נקודת הזיהוי שלי.

ככה בבלוג שלי: הנקודה...

אכתוב רק על דברים שהם חלק ממני.

חלק מהזהות שלי.

שום זיוף!

לא אוהבת זיופים

בשום תחום, בשום צורה , בשום אופן.

זאת הנקודה...

*

בדרך, אספתי סיפורים רבים

הרבה נקודות שהעשירו את "פלטת הצבעים" שלי.

בדרך, למדתי על עצמי ואת עצמי .

חוויתי אהבות ופרידות, שמחות ורגעי כאב ועצב, חלומות שהתגשמו ואחרים שעדיין מרפרפים להם, מבקשים לצאת אל האור.

לא המצאתי דבר, אני רק מביאה את נקודת המבט שלי.

דווקא המקומות הסדוקים , אפשרו להרבה נקודות אור להפציע.

*

אני מספרת סיפורים.

בהופעות שלי, בסדנאות, בהרצאה,

הכל מוביל ונוגע בנקודה אחת:

חזרה הביתה

אל האותנטיות 

שם חבוי היהלום.

קטגוריות
אינסטגרם
רוצים להצטרף
לרשימת הקוראים שלי?
פוסטים אחרונים
פוסטים נבחרים
ארכיון
חיפוש לפי תגיות
מדיה חברתית
  • Instagram Social Icon
  • Facebook Basic Square