bunner.jpg
רוצים להצטרף לרשימת הקוראים שלי?

הים

שינוי קטן והחיים בכחול

ככה פתאום, משום מקום, בתחילת אלול יצאתי לעשות לי תיקון.

הקפאתי את המנוי שלי בהולמס. הודעתי להם: יוצאת לחופשה

ונפרדתי מרעש המכשירים, מהרינגטונים המסולסלים ומהאנשים הממותגים

די! שקט!

אני לא חייבת לדפוק כרטיס רק בגלל שעשיתי מנוי.

חופש.

לא חופש ולא בטיח.

כל בוקר, בשעה 7:00 מנועי כבר מחוממים בצעידה לאורך החוף.

כדי שיהיה לי באמת מעניין ותחושה של חופשה

בחרתי לי רצועת חוף חדשה,

בתולית,

נקייה.

מחוף פולג דרומה לכיוון געש.

כל דבר חדש: אנשים, נוף, שירים...מעורר את סקרנותי

אומנם הים הוא אותו כחול גדול, אך ברצועת החוף הזאת, המצוקים הכורכריים גבוהים מה שמעניק תחושה של טבע. עוד רגע והנדלניסטים יעלו עם דחפורים והכל ייראה אחרת.

בשני הקילומטרים הראשונים, עדיין ניתן לראות אנשים הולכים, רצים, אך ככל שמתרחקים מן החוף המסודר, יש מקטעים שאני מוצאת עצמי לגמרי לבד.

וזה מפחיד.

לחזור? לא לחזור!

מתבלבלת לי בתוכי.

וממשיכה הלאה בודקת את גבולות הפחד שלי.

כשהדרך חדשה, היא מפתיעה.

אחרי כארבעה קילומטרים של הליכה מוצלת, פילסה לה בנקיקים

קרן שמש קרן אור

ואיך שהגעתי אליה, שמעתי אותה לוחשת לי

בוקר טוב לציפור דרור

זה נותן כוח. באמת. לא שאחרי זה אני מתחילה לעוף, אבל לרוץ, דווקא כן!

לפעמים עד געש, לפעמים אני מקצרת כי אני כבר מתה להיכנס למים, אבל את הפרס הזה אני מעניקה לעצמי רק אחרי שאני חוזרת לנקודת ההתחלה. לפעמים שעה וחצי של הליכה לפעמים שעתיים.

הכניסה למים

זה קטע מרגש בפני עצמו.

אני אוהבת את הים בכל מצב: רגוע, סוער

אבל הכי...הכי...אני אוהבת שיש שילוב בין השניים.

שכדי להגיע לבריכה הענקית הזאת, יש לעבור את מכשול הגלים הסוערים

זה כיף שאין לתאר במילים. אני "תופסת גלים" וחוזרת במנהרת הזמן אחורה, כמו שאומרים "לפני הרבה...הרבה..שנים" אני גם צוללת מתחתם, מתערבבת יחד איתם (ז"א הם מערבבים אותי)

"מתפוצצת עליהם" , בקיצור, אני מתמסרת להם שיחרבבו אותי איך שבא להם.

וכשאני עוברת את המכשול הזה

מגיע לי לשחות בשקט בבריכה הגדולה הזאת שאין לה גבולות רק מים ושמיים.

אני שוחה ושוחה ושוחה...ושוחה....

דרור, עוד קצת...עוד קצת מותק...תמשיכי, אל תפחדי, תחשבי שאת בדרך ליוון.

יאסו!

ככה אני מאתגרת את עצמי, מטעינה את הסוללה במוח ואחרי...המציל

ברור, שמפעם לפעם אני מסתכלת אחורה לראות כמה התרחקתי מהחוף ולוודא שאני בקו עין עם סוכת המציל. עם כל הכבוד לאלוהים, אבל אני לא לגמרי סומכת עליו.

כשאני יוצאת מהמים

אני ידידותית לסביבה.

יותר מדויק להגיד: הסביבה לא מעניינת אותי

רק המלצרית המתוקה שתזדרז להביא לי את הקפה והעוגה.

אחלה טריפ!

*

אני מאחלת לכם, חברים יקרים

שתהיה לכם שנה טובה, נהדרת, שתהיו בתנועה ובזרימה

רק לא להיתקע!

אסור להיתקע.

תקיעות מביאה מחלות.

חס וחלילה, חס ושלום

אין לי טיפים, לא עצות, אני לא יכולה להפנות לסדנאות, לא מבינה בנשימות נכונות, עדיין לא גיליתי את כל הצ'קרות וברור שהמפתח לאושר לא מצוי בידי.

אני, עצמי, מגששת ומחפשת את נקודות השמחה שבי. (על מציאת נקודת הג'י –ויתרתי מזמן)

וזו, עבודה , לפעמים קשה.

אתם יודעים מה זה לזנק מהמיטה בשעה 6:00 בבוקר בשביל לתפוס גלים?

שנה-טובה!

*

2012

פוסט יום הולדת

כשהייתי ילדה, חגגתי את יום הולדתי, כשבחוץ יללו הרוחות והיו סופות עם גשמי זלעפות

ומחר, ביום הולדתי, השרב מכה ובגדול.

העולם משתגע

המחזוריות איבדה כיוון

רק תאריך יום ההולדת שלי דופק כמו שעון.

בפעימות מדויקות. שבתחושתי הן הולכות ומתקצרות , הזמן טס, הזמן טייס, הזמן עריץ.

*

פעם...פעם...נהגתי ביום ההולדת שלי לטייל בין חנויות שאני אוהבת ולקנות לי משהו מיוחד ומדליק.

שנים מאוחר יותר, נהגתי ללכת לבד לים, לשבת, להתבונן, להרהר ...ולתכנן...

ותמיד,בערב, היו חוגגים לי עם אורות ועוגות וברכות ונרות ופוףףףףףףף

למחרת עף כלא היה.

*

כשאמרתי לעצמי לפני כ- 8 שנים, שאני רוצה לעשות את יומי חג, כן...כן..יום יום חג

התכוונתי שאיני רוצה יותר להיות במקום בו הייתי, לעבוד בעבודה שעבדתי, להתנהל בתוך זמן הערות שלי מתוך כורח ושזה עוד יבוא אלי בחלומות . אני רוצה לקום בבוקר בשמחה. לפקוח את עיני יחד עם התריס ולצעוק לכולם:

הו, כמה נפלא העולם!

אז, נכון שהעולם על כל מרכיביו אינו ביג-דיל, העונות מתבלבלות ומבלבלות לי את העגבניה, הצבע נשאר אדום אבל המחיר-זהב.

ונכון שאלי ישי פועל לפי חוקיות שאפילו בורא עולם לא מצליח להבין, וככה באמצע הקיץ גוזר עלינו שעון חורף

ונכון שמחצבים ומרבצים שהם נכס לאומי (שלי, שלך, של כולנו) נשלטים ע"י

ונכון שאחמדיניג'ד והחברה שלו מאותה אסכולה "עושים בי"ס" לנו ולאמריקאים

אבל הכי נכון והכי מדויק שאני, דרור עמרני, אין לי את היכולת ל"תקן את העולם הזה" ואם כן, זה רק בדרך שאצור לי את העולם שלי הכי טוב בשבילי.

וכשלי טוב, לא רק שאני לא מזיקה, אני אפילו יכולה להועיל.

*

אני לא פותחת ת'תריס וצועקת ליקום כמה הוא יפה, אני לא מסתכלת במראה ואומרת לעצמי כמה אני אוהבת אותי...אני מתאמצת קצת יותר.

מדי בוקר עם שחר, בטקס קבוע (כמו שאלוהים אוהב) במשך שלושה חודשים, אני נוסעת לחוף הים כ-25 ק"מ , 10 דק' כולל רמזורים,

צועדת לי את ה-10 ק"מ שלי, שוחה לי את הזמן שלי, יושבת עם הקפה והמאפה בוהה בחיבור בין שמיים למים ומתמוססת לתוך השקט ואז מתוכי בוקע מן קול חלוש כאילו מבקש להיאחז ובכל זאת להישמע: מה יהיה דרור ? מה יהיה?

הרי חינכו אותך שלא זורקים כסף (המנוי במכון כושר מתקתק ואת שוחה בים?)

כסף לא גדל על עצים, צריך לעבוד קשה כדי להרוויח

והקול הזה נמוג עם השלוק הראשון של הקפה...לא מחזיק אפילו שנייה. ריסקתי אותו במשך שנים והים, זה ששוחק את הסלעים נתן לי רק לעשות את ה"סגירה הסופית".

אני כבר יודעת, מה זה יודעת? אוההו כמה שאני יודעת שהכסף בשטרות לא מביא לי ת'ריגוש, אלא אם הוא פרי יצירה שנעשתה מתוך בחירה אהבה והתלהבות.

נו בסדר, נגיד שהייתי מתיישבת על הבוקר ומסתערת על העבודה: שיווק ופגישות וכל זה

אז אולי היה לי כסף יותר..והייתי יכולה להרשות לעצמי לנסוע באוטו יותר...ולטוס יותר...ולקנות יותר...ולאכול את מישלן יותר...ולא לדעת ולא לחוות מה בא אל קרבי יותר...

כבר צעקתי בעבר: לא רוצה יותר!!!

תנו לי ים. תנו לי שקט את זה אני רוצה ביותר!

פחות אבל יותר! (אני מתה על המשפט הזה)

ואתם יודעים מה?

כשאני חוזרת הבייתה (מעבודת הבורא שלי) אני גוש אנרגיה מתקתק ומתוקתק.

אפילו אמא שלי, שמודדת עשייה, הספקים והישגים מתגאה בי

"איזה בת יש לי"

אז מחר, יש לי יום הולדת

20.10.2010

תאריך בלתי חוזר, מפץ של ממש,

אני לא אלך לים.

צריך לחגוג נכון?

איך אני אחגוג? איך אני אחגוג? אוףףףףףףףףף

איך אני אחגוג?

אולי עם עוגות ואורות וברכות ונרות ופוףףףףףףףףףףף

אני כבר מכינה את הנאום זה חשוב מאוד לאלבום, למצלמה ולתעוד:

אמא ואבא יקרים, גידלתם אותי במסירות ובאהבה

נטעתם בי ערכים ודרך ארץ

ואמונות לתפארת העם והמולדת.

אני מודה לכם על שהבאתם אותי עד הלום

והלום?

יהלום!

סתאאאם. נראה לכם?

כל הקטע האחרון נכתב כדי להזכיר לעצמי שאני יהלום.

2012

לאס וגאס על על החוף

בשישי שבת הייתי בים.

לקחתי אתי: אוהל, צידנית קטנה וכוונה אמיתית..לנקות את הראש.

כשגלשתי עם רכבי לכיוון החניה, ראיתי על החוף תכונה רבה, לא רגילה...מבנים לבנים בוהקים באלומות אור בגוונים שונים...משאיות פורקות מטענים ואנשים...הרבה אנשים עמלים..

התרחקתי משם 1/2 ק"מ צפונה...

"תקעתי יתד" במהירות...התיישבתי והתבוננתי בים.

שעת בין הערביים, תמיד היו לי הבטחה גדולה...הנה..עוד רגע... המלכה הבלתי מעורערת...תחצה את קו האופק, תיתן מריחה אחרונה לשמים ולמים בכתום אדמדם...וסוף..סוף...הגאוותנית היוקדת הזו תעלם לכמה שעות ותיתן מעצמה קצת לאחרים...

הירח והכוכבים

צנועים יותר, פחות קטלניים.

אני אוהבת את הלילה,

אני אוהבת

ירח

וכוכבים.

אז..אני רעבה וסקרנית לחיים!

חושך.

צעדתי על חוף הים, הלכתי לראות הכצעקתה?

סקרנית הייתי לראות, מה התרומם על החוף, בכמה שעות.

וככול שהתקרבתי..נדהמתי לגלות

שכאן..על החוף, הפרטי שלי, החוף של נערותי, המקום שבו אספתי עם ילדי צדפים ובניתי איתם ארמונות ומגדלים

קמו להם ארמונות אמיתיים...

לאס וגאס על החוף

הלכתי, כאילו החוף של אבא שלי...מתכוונת לחצות את המתחם הסגור,

בסגנון: " למה מי יסגור לי את החוף?"

2 גברתנים...קמו לעברי

- " אסור לך לעבור מכאן..."

הפתיל הקצר שלי התחיל להידלק, אך העמדתי פנים תמימות עשיתי עצמי לא מבינה...מתוך תחושה שזה הסיכוי היחיד לנהל איזו שיחה...

- "למה אני לא יכולה לעבור? החוף הזה מבטחים לי בימים שחונים ובימות גשמים...בבוקר ובערב

וגם בלילות..."

- "את יכולה לעבור משם"- הצביעו לכיוון המים

- "טוב, אמרתי, מוכנה להירטב עד צוואר, לטובת מצוות קידושין..זוהי תרומתי הצנועה, לשמח חתן וכלה...זה עוד יחשב לי כמצווה גדולה".

- "לא, ענו לי, זו לא חתונה..זה יום הולדת של איש עשיר..."

הם חייכו אלי, כשוערי המקום שניתנה להם הזדמנות בתוקף עבודתם...להתחכך עם העושר...

- "מה א-ת-ם או-מ-רים? איזו ה-פ-ק-ה!!!... עמדתי מלאת השתאות... מתפעמת מול העוצמה הזאת,

( בכוח ניסיתי להדוף כול ניסיון של ביקורת ומחשבה רעה, שכן אלו כשלעצמם יכולים לעמוד חוצץ ביני ובין הזרימה הכלכלית לתוכי).

עייפתי מלהיות דון קיחוטה!

אני רוצה לראות את דון קורלאונה!

אמרתי לעצמי.

מבנים מרשימים..ארמונות של ממש. מתחם לסועדים, מתחם לריקודים, במה ענקית לתזמורת -10 נגנים: תופים, גיטרות, פסנתר, כינורות , צ'לו וסקסופון, מתחם עם ספות מפוארות ופנסים וכריות מוזהבות ושטיחים לאתנחתא של קפה ועוגה...

מבנה למקלחות ושירותים. הכול מאוד מפואר, מעוצב ומסוגנן....התהלכתי מסביב כעליסה בארץ הפלאות.

ארומה סיציליאנית מדליקה אותי מאוד, יש בזה עוצמה...קסם..ומסתורין

- מי האיש? שאלתי 2 גבירות שהתרווחו על הספות המהודרות.

- תורם! ענו לי,

- מה תורם?

- תורם גדול ! הוסיפו

- למי, לאיזו מטרה? התעקשתי

- אנחנו לא יודעות כלום, רק תורם גדול!

עוד יותר נדלקתי

רציתי בכול מאודי, לראות את הדון, או אפילו רק את הטבעת הגדולה על האצבע הקטנה...משהו...

אבל הרבה אנשים, לבושים בבגדים נוצצים הסתופפו מעגלים מעגלים..סביב עגל הזהב.

ולא ראיתי את הדון

הלכתי

משם

וחשבתי:

העיקר-

תורם

תורם דם...תורם לעמותות...לקרציות... לקרן הקיימת לגידול חסה...

כול אחד תורם לפי יכולתו

*****

בלילה...

התעוררתי כמה פעמים,

הרגשתי מלאות, בשקט הזה, לשמוע את הגלים.

הצצתי מבעד לפתח האוהל לראות את הירח,

ראיתי צללים של אנשים הולכים בחשיכה על קו המים...ושלושה דייגים...

הטבעת הגדולה על האצבע הקטנה נשתכחה ממוחי

בבוקר

בניתי לי ארמונות בחול

עם צריחים וזקיפים ונטיפים...קישטתי בצדפים וחוטים ושברי בקבוקים צבעוניים

וכניסות ושערים

ומחילות ובניתי לי גם חומות...

בא גל גדול ושטף לי את הממלכה היפה!

ארזתי את חפצי שמתי באוטו ונסעתי משם.

במעלה היציאה מהחוף, רציתי להגיד שלום אחרון ללאס וגאס

אך לא היה לה שום זכר,

חלומות נוצצים בעיקר בלילה.

תורמים מכובדים יודעים לעשות "עבודה נקייה"

לא משאירים אחריהם עקבות וסימנים.

החוף חזר לקדמותו

ככה אני אוהבת!

חזרתי הביתה מאושרת

שוב נוכחתי לדעת עד כמה האושר הוא דבר פשוט וצנוע-

מוחיטו, קצת חטיפים והרבה ים

" אבל כדי להרגיש שכול זה הוא אושר צריך לב פשוט וצנוע" (זורבה יווני)

ובשביל שהלב שלי יזכור להיות פשוט וצנוע...

אני צריכה הרבה...

הרבה..

אבל...הרבה...

ים

**

2012

שנת פריצת מחסומים

מי שמכיר אותי יודע שהים הוא אהבתי הגדולה.

שנים רבות אני בוחרת בים כמקום של שפיות, מקום שהמליחות,רעש הגלים והכחול ...כחול הזה, משילים לי מהמוח את המיותר.

שנה שעברה, כל בוקר טפיפות צעדי העלו את השחר ורק כך הבוקר התעורר בתוכי.

האיש במחסום, זה שיושב בבודקה , מכיר אותי. אני מגישה לו את חמשת השקלים, התעריף הנקוב לתושבי נתניה, הוא מרים את המחסום ואני גולשת לי עוד כ-70 מטר עד לחניון.

אחרי צעידה של כ-10 ק"מ ושחייה של חצי שעה, קפה ומאפה ובהייה באופק...

לא מתחשק לי ללכת אפילו לא מטר אחד עד האוטו.

בשבת האחרונה, ישבה במחסום אישה

אני מושיטה לה, כהרגלי, את מטבע חמשת השקלים

- תני לי תעודת זהות היא אומרת בקול בס, עמוק, שום שריר לא זע בפניה, רק עיניים ממוקדות ומישירות מבט...לתוך עיני

- "אני כל בוקר בים, אני אומרת לה, השומר מכיר אותי,

- תני לי תעודת זהות היא חוזרת על הבקשה בקול שקט, מונוטוני, נוקשה והחלטי

אני תושבת נתניה, אני מתעקשת, אני גרה בשכונת בן ציון.

שכונת בן ציון, היא שכונה של תימנים, חשבתי שאם אציין מקום מוגדר , היא תחבר ביני לבין המקום והמחסום יורם...

- גם לבנק את הולכת בלי תעודת זהות? היא שואלת, בקול מתנגן,שהולך ונהיה מאיים יותר.

תני לי תעודת זהות!!! ותפסיקי להפריע לי בעבודה, או 25 שקלים או את הולכת בחוץ!!!

היא פתחה לי את המחסום כדי שאוכל להסתובב ולצאת

ואני, אספתי את כל הכעס

ובלי שום מחשבה

קראתי-שנת פריצת מחסומים! ונתתי גז

20 השניות האלה עד החנייה היו אדירות

כמו פרצתי את מחסום האדישות, האטימות, הניצול.

הרגשתי שאני דופקת את הממסד, מנצחת את השיטה, שולחת אצבע מזרחית מגונה לכל אלה שהשתלטו לי על החוף שבו בניתי מגדלים מחול עם ילדי...

אני אומרת לכם, זו תחושת חופש! רגעי אושר ממש!

לדעתי, זו בדיוק ההרגשה שאדם חש כשהוא מחובר לאיזו אמת עמוקה, ראשונית טרום..דינים ואיסורים וחובות ועינויים

זה להיות בָּרֵגַע, באופן המלא ביותר.

אתה ועצמך ואלוהים!

טוב, זה נמשך לא יותר מדקה...

לפני שירדתי מהאוטו, עשיתי חשבון נפש מהיר והבנתי שאני עלולה להסתבך, שטלפון אחד לשומר/ביריון החוף ואני בבעיה, עיני האח הגדול דולקות אחרי, ואולי היא צילמה את מספר הרכב וכשארצה לצאת אשאר תקועה במחסום והיא בקול הבס שלה תגיד:

תני לי תעודת זהות וגם אני רוצה מביאה אותך שוטר!

חזרתי.

לא מטעמי מוסר, ממש לא!

מטעמים פרקטיים ואגואיסטים בלבד

רציתי לצעוד ולשחות בשקט,

הלוואי יכולתי לעשות מעשה שישנה את פני הדברים.

משנה לשנה "בעלי החוף" משתלטים על עוד חלקה ועוד..תוקעים את השמשיות וספות השיזוף שלהם בצפיפות ולא מותירים מקום לאנשים שרוצים לבוא עם סליהם ולשבת..ככה סתם, לשבת עם ילדיהם ולהינות מהים.

איזה עולם דפוק

אין צדק

אין

*

ערב יום כיפור, אותם בריונים יצומו, ילכו לבית הכנסת עטופי טלית ויתפללו חטאנו-פשענו

ויום למחרת ישובו לגזול את כבשת הרש

כאילו אין דין ואין דיין

2012

אישה וכלב

בשבת צעדתי בים.

התיישבתי בבית קפה על שפת הים, הזמנתי קפה הפוך, הוצאתי את מחברת הכתיבה שלי... נביחות של כלב...מנסה להתרכז....

המלצרים ניגשו וביקשו... נשים שהתגודדו בצד, ניסו...התותחים רעמו....והאישה שמה מבטה אל האופק.

" ששששששששש רוקסי..שששששש

כאילו מתחננת אליו "בבקשה אל תנבח,עוד יגרשו אותנו מכאן, לפחות אתה אל תבגוד בי."

אישה סוף שנות השלושים... ריק אין סופי בעינה..ללא מבע, ממוקדת מבט לאיי שם באופק.

ויתרתי על הכתיבה והסתכלתי לאיי שם...כמוה!

לא יודעת איך פתאום כול הנשים התגודדו סביבה והתחילה דברת. אני השתדלתי בכל יכולת הריכוז שלי להקשיב. כאילו כל הגוף נהפך לאוזן גדולה, הייתי דרוכה.

שמעתי אישה אחת אומרת:

- " אישה בונה אישה הורסת...

אישה שנייה התפרצה:

- " ואת לא יודעת מה את רוצה?"

אחרת הוסיפה:

- "הגברים תינוקות, אפילו היה מומחה אחד בטלוויזיה, שאמר שבני מינו אינפנטילים"

- " לא מסתפקים באישה אחת"

- " תגידי, עם מי הוא בוגד? הוא עזב אותך לטובת בחורה צעירה?"

- " כולם זבל!"

- " אני נשואה כבר 25 שנה, נותנת לבעלי חופש ...בסוף? את יודעת מה קורה בסוף?היא אמרה את זה בנימת ניצחון "הוא תמיד חוזר הביתה...כמו כלב"

- " אם לא תדאגי לעצמך, אף אחד לא ידאג לך"!!!

- " תראי אותה, את גלית" הייתה היפיפייה של העיר, רק עברה ברחוב כל העיניים היו עליה, עשירים רצו אותה!יכלה להרוס משפחות! אבל לא! היה לה כבוד! בסוף מה??? התחתנה ונפלה!!!"

- " על איזה אהבה את מדברת? תהיי אגואיסטית! תהיי איתו,תיהני מהכסף שלו ותעלימי עין! מה את לא מבינה איך עובדת השיטה??"

ישבתי וחשבתי : איזו מקהלה עוצמתית. הן ירו בזו אחר זו בתזמון יוצא דופן, כאילו עשו חזרות בבית.

אישה אחת ישובה במרכז לצידה כלב ו"חגורת נשים" מקיפה אותה וכל אחת "מרביצה בה משנתה"

ולא היו עוד נביחות. הכלב רבץ ושתק!

קמתי והצטרפתי לחפלה הנשית, רציתי להיות גם חלק "מחגורת הביטחון"

"אני עוברת גיהנום"...פתחה האישה את פיה

"מה בסך הכול רציתי? בעל ואבא לילדים שלי. רציתי בית, משפחה...והוא הבן זונה הזה, פתאום,לא רוצה אותי!לא מתייחס אלי!אני עשיתי בשבילו כל כך הרבה.הענקתי לו...ועכשיו,הוא מתעלם ממני כאילו אני אויר...

שאלתם עם מי הוא בוגד בי? עם כל אחד ואחת שיש לו חור.

אין אצלו הבחנה. כואב לי על הילדים, אני אבודה, אין לי כסף,הוא יורד לחיי, אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי...

הקבינט הנשי אמר את דברו והחל להתפזר.

אני חזרתי למקומי

רק גלית ,זו היפה שסובבה את כל הגברם בעיר, המשיכה לשבת איתה.

אישה יפה מתקרבת לחמישים, קוקו אסוף שמבליט עצמות לחיים גבוהות, וחושף קמטים, תווים משורטטים: אף, שפתיים...לבושה טרנינג גוף של ספורטאית..

- " אני אומרת לך",פתחה גלית ואמרה, "את חייבת לקחת את עצמך בידיים. מכל מקום, גם מהמקום, הנמוך ביותר, אפשר להתרומם, את רק צריכה להחליט עם עצמך, שאת לא מוותרת...שאת נלחמת על החיים שלך, תאמיני לי , אני מדברת מניסיון

המשיכה בלהט כאילו בנפשה "את לא יודעת מה אני עברתי. הייתי אישה יפה ומחוזרת,עשירי עולם ביקשו את ידי. התאהבתי במציל, בן 30, בחור יפה- תואר. התחתנתי איתו הייתי בת 20 וחשבתי שאני המאושרת בנשים. זה לא נימשך הרבה זמן אחרי החתונה הכול התהפך! שלוש שנים- פחד מוות . שלוש שנים של מכות סמים והתעללויות... עד שברחתי עם הילדה שלי...לא היה לי לאן ללכת, לא הייתה לי עבודה,עברתי מחנות לחנות בניסיון למצוא עבודה כמוכרת, מוכרת פשוטה העיקר שיהיה לי למה לקום בבוקר..את שומעת?? העיקר שאוכל להאכיל את הילדה שלי... את שומעת אותי ??!" הרימה גלית את קולה.

" לא התיאשתי" גלית המשיכה "לא! לא! לא! בשיניים נאחזתי, טיפסתי על קירות,המשכתי לחפש!!! עובדת..חוזרת...מטפלת בילדה... ישנה..קמה...עובדת...חוזרת..מטפלת בילדה..ישנה קמה..יום אחר יום, כמו מכונה, את מבינה??? טלטלה אותה בקולה.

ככה! חושך גמור..

הייתי בחושך

והיום תודה לאל... תראי אותי, לא חסר לי כלום,אני מנהלת באיזה חברה,הילדה שלי גדלה ויש לי נחת, שקט ושלווה.

הן קמו ללכת,

גם אני קמתי

- "רגע..רגע...מה איתו? עם המציל? שאלתי בסקרנות. מחפשת סוף לסיפור.

- "הוא, מת מהסמים. כול כך ריחמתי עליו" ככה גלית אמרה.

ריחמה עליו? בינינו, הייתי בטוחה שהיא תגיד משהו בסגנון, קיבל את העונש שלו, הבן זונה".

גלית קמה והלכה.

גם אני הלכתי

האישה ישבה

הכלב , כבר לא נבח.

וחשבתי

הכלב, ידידו הנאמן של האדם!

"צריך פיס בחיים ! "

" אם רעב שונאיך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים

כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך" משלי כ"ה פסוק כ"א.

ואני, בסך הכול עשיתי צעדה בים

מחר- תזרח השמש

****

אשת חיל

16/7/08

ישבתי בים וקראתי ספר.

אשת-חייל

חברה שלי אמרה לי:

- "כדאי שתקראי, את הספר הזה, הוא אומנם, לא כתוב מי יודע מה, אבל אולי תוכלי להוציא ממנו דוגמאות לערב הנשים שאת מתכננת.."

- "למה אני צריכה את ליהיא לפיד, כדי לדבר על העזר כנגדו..אפילו קצת נעלבתי, יותר אמין שאביא את עצמי, אני ששמעתי את סבי בכול סעודת שישי, מקדיש את אשת-חיל, לסבתי הייתי בטוחה שהמזמור הזה נכתב עבורה ועבורי "

- "את לא רצינית, גיחכה לעברי, את יכולה להשוות אותך לליהיא לפיד?

היא נסיכה, שהתחתנה עם נסיך, בן למשפחה נסיכותית...

בינינו?

התעייפתי מאשת-חיל,

שנים רבות, דרשתי צמר ופשתים...עשיתי בחפץ כפי...נתתי טרף לביתי..

מפרי כפי נטעתי כרם,,

אז נכון, בעלי בטח בי והלל אותי בשער העיר...אז מה?

לאחרונה עלתה במוחי ההשערה שאשת חיל- גיס חמישי בצבא השם, כדי לשמור את כבודה של האישה פנימה... "כתר- הבית" והם- הגברים "עסקים כרגיל"

לא התווכחתי עם החברה, הלכתי עם ההמלצה... קניתי את הספר...

ונסעתי לים...

קיוויתי, שים ובירה צוננת יעזרו לי "לדפדף את הספר"

עוד אני לוגמת מהבירה וקוראת מתוך הספר את המשפט:

" בין הניקיונות לבין הבישולים והטיפול בילדים שכחתי את עצמי...וכשבעלי היה מגיע הביתה, לא היה לי זמן אפילו לחייך אליו, הייתי נזרקת כמו סמרטוטה על המיטה"

אני שומעת גבר קורא:

- "שרמוטה, בואי הנה"

סובבתי במהירות את הראש לכיוון הקול,

(לא בגלל שחשבתי שמתכוונים אלי, לי מקסימום קוראים מותק! )

רק רציתי לראות מי זו האישה שמוכנה שיקראו לה ככה, באמצע החוף...

קבל עם ואלוהים

היא הגיעה במהירות, התיישבה לידו, מהר מאוד עברה לשכיבה על הגב והוא

ליטף לה את הבטן, בתנועות עדינות מלמעלה...למטה.. הלוך ושוב...

ואני הולכת אחרי מגע ידו..מלמעלה למטה..מלמטה למעלה..וחזרה למטה...ולמעלה..בעדינות..

הסתחררתי...

אשת-חיל הפסיקה לעניין אותי..

אחרי דקות ארוכות..ארוכות...של ליטופים מלמעלה...למטה...

היא קמה (ה...)באצילות...בקלילות..בטבעיות...

התיישבה לו על הבטן

ועשתה לו body massage...(גם בתאילנד לא היה זוכה לטיפול כזה..)

מניעה את גופה באיטיות מלמעלה למטה...מלמטה למעלה...בעדינות הלוך ושוב..

הסתחררתי...

וכול החוף מסתכל...

והם... לא דפקו חשבון!

איזה אומץ!

אין להם אלוהים!

ביזע ודמעות...החזרתי עצמי לאשת-חיל.

יש לי עבודה! אני צריכה להוציא מהספר ציטוטים לערב הנשים.

ואיך שהתחלתי שוב לקרוא...

שמעתי אישה אחת ששאלה אותו:

- "תגיד לי, איך קוראים לה?"

- "קוראים לה מותק,הוא אמר, אבל גם לשם שרמוטה היא עונה"

הייתי המומה...

" יודע צדיק נפש בהמתו"

*********

כמה אהבה קיבלה.... הכלבה...

והיא לא נשארה חייבת.

win-win

כי רק אהבה...מביאה..אכזבה אופס..התבלבלתי

כי רק אהבה...מביאה...אהבה...

*********

ואני??? בדרך כלל קוראים אותי מותק...חחחחחחחחחחחחחחחחח

אז מה עדיף?

אשת – חיל

או שששששששששששששש (שיישאר בינינו)

DSC_5074.JPG

כמו שנקודת החן בעין השמאלית שלי,

איתה נולדתי, היא נקודת הזיהוי שלי.

ככה בבלוג שלי: הנקודה...

אכתוב רק על דברים שהם חלק ממני.

חלק מהזהות שלי.

שום זיוף!

לא אוהבת זיופים

בשום תחום, בשום צורה , בשום אופן.

זאת הנקודה...

*

בדרך, אספתי סיפורים רבים

הרבה נקודות שהעשירו את "פלטת הצבעים" שלי.

בדרך, למדתי על עצמי ואת עצמי .

חוויתי אהבות ופרידות, שמחות ורגעי כאב ועצב, חלומות שהתגשמו ואחרים שעדיין מרפרפים להם, מבקשים לצאת אל האור.

לא המצאתי דבר, אני רק מביאה את נקודת המבט שלי.

דווקא המקומות הסדוקים , אפשרו להרבה נקודות אור להפציע.

*

אני מספרת סיפורים.

בהופעות שלי, בסדנאות, בהרצאה,

הכל מוביל ונוגע בנקודה אחת:

חזרה הביתה

אל האותנטיות 

שם חבוי היהלום.

קטגוריות
אינסטגרם
רוצים להצטרף
לרשימת הקוראים שלי?
פוסטים אחרונים
פוסטים נבחרים