מדפדפת בארון הבגדים

זה קרה ביום הולדת 54 שלי. (לפני 10 שנים+שנתיים :-)

ביום שישי בבוקר, ביקשתי מהבן הבכור שלי, שמיהר לעבודתו כצלם והיה כבר "חמוש במצלמה", שיקדיש לי כמה דקות.

"אני רוצה שתצלם אותי, אמרתי לו, הבטחת כבר לפני שנה שתעשה לי סדרה...."

" יש לך 10 דק'. מהרי" הוא ענה

בחרתי דווקא את הלבוש הזה. בגלל צבעוניותו. אולי בגלל הסמיכות לפורים. אולי היו אלה הגעגועים ...לאותם הימים.

קליק קלאק. 50 תמונות . נגמר.

כשהבן הקטן שלי, שהיה אז בן 22 הגיע. ביקשתי שיעשה קצת ניקיון בפוטושופ-ינקה את הרקע.

כשראה את התמונות ...הוא ה ז ד ע ז ע.

וירה:

"אמא, מה את חושבת שאת?"

" מה את משחקת אותה?"

"מה זה הלבוש הזה?

"מה זה ? פורים?

אני לא מבין אותך! לאן את רוצה להגיע?

אין לך עתיד ! "

כמובן שנקרעתי מצחוק, הוא לא אפשר לי להשחיל מילה.

הסברתי לו, שעוד לפני שנולד, הלכתי ככה . אין מה לעשות. זה כבר היה. שלא ייבהל. זה רק תמונות.

"אל תגידי לי שאת הולכת להעלות אותם לאתר"

כן. אני כן. נקודה.

החלטתי לצאת מהארון!

לצאת מהארון בשבילי, זה לדפדף בהיסטוריה שלי.

זה מחבר אותי לתקופה, להוויה, לסיפורים...עולם שלם של ריחות, תשוקות וצבעים.

אין ספק. הדפדוף הזה מרתק אותי. על פי מלבושיי הייתה בי העזה.

דרך הבגדים החצנתי את מה שהחבאתי עמוק. ביישנות ועדינות.

איך, לעזאזל הרשתי לעצמי להתהלך ככה, שנות ה-80, בתקופה בה שילוב הצבעים הזה,

נחשב "לא שגרתי ". על גבול הטירוף?

הרי, לא הלכתי אנונימית ברחובות ניו-יורק . ככה התלבשתי (למשל) לחתונה בחצר בית במושב לידי כשמסביב רפתות ולולים.

לדעתי , בזכות חיבתם אלי, ספגו את "הצעקה" הזאת ולא מנעו את כניסתי למתחם.

(דרך אגב, בימים האלו, הייתי מורה וכל ההנהלה והפיקוח נכחו בחתונה).

אני מדפדפת בארון משנותי הצעירות.

אלוהים, איזה מלבושים? לא ייאמן! הכול גדול, רחב, שכבות.

אני לא מעבירה אותם לאף אחד.

הם נשארים בארון!

מיצג.

ספר פתוח.

בשבילי.

זה הכל בגלל הרוח...