bunner.jpg
רוצים להצטרף לרשימת הקוראים שלי?

חבל טראנסקאי


נתקלתי (בפייסבוק) בסטטוס: "אימון הרוח הבודהיסטי בחיי המעשה. מהו אושר בר קיימה...?"

המשפט הזה, עורר אותי לכתוב את הפוסט הזה. * אני מחכה שהקיץ הזה יסתיים לו כבר... כל אחד מחכה שמשהו ייסתיים ואז...יוכל "לקחת אויר", לנשום, להתרווח! אחד מחכה שהפרויקט עליו הוא עובד יסתיים כבר. אחד סופר את הימים , שיעברו מהר, מחכה לחופשה שפתח... יש הורים שקצה נפשם מהחופש הגדול, יאללה, שהילדים יחזרו כבר לבית הספר. שהתינוק יגדל קצת ויישן לילה שלם. נפשם חפצה לישון לילה שלם ברציפות. מה כבר הם מבקשים? לישון בשקט. מישהו סיפר לי :" מאז שנפרדתי מהחברה שלי, אני שבור ועצוב, אני מחכה שהסיוט הזה יעבור. חברה שלי-מורה, חיכתה שהשנה תסתיים, מתחילת השנה, היא מחכה לסיומה. אתם קולטים? אני מחכה שהקיץ הזה יסתיים. אני מחכה לבואו של הסתיו. וככה אנחנו מחכים שהימים יעברו וכל זה בידיעה ברורה שכל יום שעובר מקרב אותנו אל קצנו. היה מי שכינה זאת: האדם הסזיפי. * אני מנסה לנשום, להגיד לעצמי , מה שקורה עכשיו, זה הכי מדויק והכי נכון, תכילי את הרגע, עם מה שהוא מביא אתו, לא תמיד מצליח לי, יותר מדויק להגיד, כשזה מצליח לי, אז אני שלווה וזה קורה מעט מאוד. הכישרון היותר מפואר שלי הוא להתרפק. בהתרפקות על מה שהיה אני טובה. אני חיה - להוציא איים קטנים של מסופקות ומלאות- בפער בין מה שהייתי לבין מה שאני עוד רוצה להיות ( על גדולה ויפה ויתרתי) וזה ממש לא הוגן כלפיי ,שאת כל הישגיי- והם רבים-אני רואה כמובן מאליו . רגע, שניה, אני לוקחת נשימה ועוד אחת ועוד...אומרים, שלנשום, זה הכי כאן ועכשיו. אני מסכימה! * אין זמן לנשום. כל הזמן רצים. לאן בדיוק? רוצים עוד ועוד ועוד...

אני יודעת שלא המצאתי שום דבר, הרבה נכתב וסופר על תופעה זו . חזלינו המתוקים סיכמו את זה במשפט: אדם ימות וחצי תאוותו בידו ועוד אחד משלהם: "איזהו מאושר , השמח בחלקו", ואנחנו כבר יודעים שהדשא של השכן לא ירוק יותר והאישה הצעירה של החבר , זה לא בדיוק כמו שזה נראה ולא כל הנוצץ זהב הוא ובכל זאת: לו רק היה לי... והלוואי והייתי... ועוד מצבים רגשיים נפשיים שמרחיקים אותי/נו מהפשוט- להיות!

לפני כמה שנים, נסעתי לאחותי ( שגרה כבר 35 שנה ביוהנסבורג) עשינו טיול , שלושה שבועות בדרכים, עם ג׳יפ . גיסי, המדהים, נער פרחים אמיתי, הוא דוגמה ומופת לאדם שלא מתחרקש עם החיים, אלא זורם אתם ומקבל מה שבא. תן לו אוהל, ספר וים והבחור בעננים. כל לילה ישנו בקיימפינג לאורך האוקינוס , בדרכנו לקייפטאון. הגענו למקומות שרק זרוק כמותו, המכיר את השטח, וטייל בנשמתו, יכול היה להוביל אותנו. הגענו למקומות נידחים בחבל טראנסקאי, בקתות, מפוזרות במרחקים של קילומטרים האחת מהשניה. ניתוק מוחלט מכל סממן של ציוויליזציה. נעמדנו על צוק,משם נפרש האוקיינוס. הוא הצביע על איזו נקודה הרחק בחוף ואמר: "שם אחותך ואני עשינו את ירח הדבש שלנו" . וואלה? שיחקת אותה אחותי : "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ ואת חבל טרנסקאי.

מתוך נוף הבראשית הזה, נכנס לי לפריים של העין מן כתם נע שהלך וגדל וקיבל צורה של נערה הנושאת על ראשה ענפים יבשים שעולים בגבעות ויורדים בואדיות. בסוף, אחרי מהלך שני קילומטר (הערכה של עין בלתי מזוינת) היא הגיעה לבקתה. עמדתי לידה. פנים יפות והמבט - עמוק ושקט. לא ראיתי בפניה מרירות, לא ראיתי עייפות, לא שאלה. היא פשוט הייתה!

כמי שמחלקת את העולם הזה, בצורה השטחית ביותר, לאנשים מאושרים וכאלה שלא מאושרים, לא הצלחתי למקם אותה בשום צד. היא פשוט הביאה חומר בעירה אל הבקתה. זהו! בסביבת הבקתה קבוצת ילדים שיחקו , השתובבו , שמחת ילדים כנראה ניראית אותו דבר ולא משנה באיזה צד של הכדור הם נמצאים. ילד אחד, לא השתתף ב"חגיגה" , העוגיות והשוקולדים שחילקנו לא ריגשו אותו, הוא ישב על הצוק, גבו אלינו מבטו אל מרחבי האוקינוס. רק כשנפרדנו מהילדים ועלינו לג'יפ, הוא קם , התקרב ונופף לשלום. עיניים גדולות, שחורות, חכמות. לא יודעת למה חשבתי עליו כעל נלסון מנדלה הבא. משם המשכנו לעיירה – לוסיקיסיקי, בני המקום משבט הפונדו, אנשים שקטים ונעימים (שונים מהקוזה והזולו) .בכניסה לשוק המקומי, עמדה לה חנות יחידה בין הדוכנים, מעליה התנוסס שלט עם אורות מהבהבים: "אמריקה" (זה שם החנות) וגבר, כנראה בעל המקום, לבוש מעיל עם צווארון פרווה , דגמן את המעיל, עשה פיתוי לאנשים: רוצים להרגיש אמריקה- קנו את המעיל. הוא הרגיש אמריקה. שאלתי את עצמי: מתי הוא הציץ? מתי נפגע? זהו, חייו שונים, הוא כבר יודע שיש חיים אחרים. הילד המקסים מחבל טראנסקאי, שבהה אל האופק, לא שמע על אמריקה, אולי הוא אפילו לא יודע ולא מכיר שום דבר מעבר לבקתה שלו. האם חשיפה לעולמות אחרים מגדילה את הרעב לעוד ועוד...? האם זה מקור חוסר השקט? וכבר שיש את "אמריקה בראש", איך שומרים על אותנטיות.

באחת ההרצאות של עמוס עוז שמעתי אותו אומר משפט שאהבתי ורשמתי: "אנשים עובדים קשה, מעבר לכוחותיהם, כדי לקנות דברים שהם אינם צריכים וכל זה כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים״.

לופ שמוביל לחוסר שקט, כדורים להרגעה, לשיכוך לחצים, אולי יזכו אותנו בקצת שמחה, מה כבר יכול להיות? ניקח כדור ונרגיע. ואני חושבת לעצמי: מה בסך הכל צריך? אי בודד, שאגב יכול להיות בכל מקום: בעיר , בכפר, על חוף הים, ספר, מוזיקה ואהבה. טוב, אני יודעת שאתם מסכימים אתי. רק לא בטוח שיש אומץ להודות בכך.










DSC_5074.JPG

כמו שנקודת החן בעין השמאלית שלי,

איתה נולדתי, היא נקודת הזיהוי שלי.

ככה בבלוג שלי: הנקודה...

אכתוב רק על דברים שהם חלק ממני.

חלק מהזהות שלי.

שום זיוף!

לא אוהבת זיופים

בשום תחום, בשום צורה , בשום אופן.

זאת הנקודה...

*

בדרך, אספתי סיפורים רבים

הרבה נקודות שהעשירו את "פלטת הצבעים" שלי.

בדרך, למדתי על עצמי ואת עצמי .

חוויתי אהבות ופרידות, שמחות ורגעי כאב ועצב, חלומות שהתגשמו ואחרים שעדיין מרפרפים להם, מבקשים לצאת אל האור.

לא המצאתי דבר, אני רק מביאה את נקודת המבט שלי.

דווקא המקומות הסדוקים , אפשרו להרבה נקודות אור להפציע.

*

אני מספרת סיפורים.

בהופעות שלי, בסדנאות, בהרצאה,

הכל מוביל ונוגע בנקודה אחת:

חזרה הביתה

אל האותנטיות 

שם חבוי היהלום.

קטגוריות
אינסטגרם
רוצים להצטרף
לרשימת הקוראים שלי?
פוסטים אחרונים
פוסטים נבחרים
ארכיון
חיפוש לפי תגיות
מדיה חברתית
  • Instagram Social Icon
  • Facebook Basic Square