אמא ספרי לי סיפור-פוסטים (מנובמבר 23)

אנחנו בשבר עמוק.

העם כולו מחבק את המשפחות השכולות, את משפחות החטופים, את העקורים מביתם, את הפצועים. כולנו מחבקים את החיילים.

מה שהכי מרגיע אותי באופן מיוחד, בימים הקשים והכואבים שעוברים עלינו מאז השבת הארורה,הוא להתחבק עם הנכדים שלי ולספר להם סיפורים.

אלו רגעים של שפיות, של חסד, של אהבה.

כולנו זקוקים לחיבוק. על אחת כמה וכמה , הילדים הרכים, התמימים והתמים.

החום האנושי הוא המגן העוצמתי ביותר .

הביחד הוא כוח מחסן, מרפא, מעצים.

הילד/ה חבוק/ים בזרועותינו והסיפור הוא עולם התוכן שאתו נפליג לעולמות אחרים.

חיבוק וסיפור, זו מעטפת הגנה רגשית, רוחנית וגם תודעתית.

*

את הסדנה הדיגיטלית שלי :אמא, ספרי לי סיפור, יצרתי לפני ארבע שנים,

מתוך הבנה עמוקה שלסיפורים יש עוצמה מהרבה בחינות.

הסיפורים מאפשרים לנו:

לדבר על רגשות,

לטפל בבעיות שונות

להעשיר את השפה,

לטפח את הדימיון,

ועוד ועוד מלא יתרונות...

*

הפרק הראשון עוסק בשיטה שפיתחתי- קפסולת זהב.

חיבוק, סיפור, מקום וזמן קבועים.

השיטה הזאת טובה תמיד.

בימים אלו, היא ממש הכרחית.

גם אם מיישמים רק חלקים ממנה, רואים תוצאות.

***

כשאני שואלת את הנכד שלי:

איך היה לך היום בביה"ס?

התשובה הראשונית שלו בת מילה אחת : "כייף"

כשאני מתחילה "לחפור",אני מגלה שהוא חווה באותו יום, רגשות שונים.

יום אחד הוא סיפר לי,

שהוא מאוד כועס על משהו שקרה לו.

הקשבתי לו, אפשרתי לו לשחרר את הכעס והתסכול.

חיבקתי אותו.

לאחר ש"פירקנו את האירוע הזה לגורמים",

נתתי לו כמה כלים, להתמודדות עם מצבים כאלה בעתיד.

שיתפתי אותו במצבים שבהם גם אני כועסת, אפילו מאוד מאוד.

במצבים כאלה, אני עוצמת עיניים, נושמת נשימות עמוקות, עד שאני נרגעת.

ואז אמרתי לו:

"בוא אהוב לבי, בוא ואספר לך סיפור"

********

ילד אינדיאני ניגש אל סבו

וסיפר לו על חבר שמתנהג אליו לא יפה.

"הוא מעליב אותי!,

צוחק עלי בפני כל החברים,

מתנכל לי כל פעם..

אני שונא אותו! בא לי להרוג אותו!"

הסב הקשיב לנכדו בקשב רב, וענה לו ברוגע:

" גם לי קורה שאני חש שנאה עזה,

כלפי אנשים שמתנהגים בחוסר רגישות לאחר,

אני יוצא מדעתי שהם אף פעם גם לא מתחרטים על מעשיהם..

אתה יודע מה? נכד יקר,

לפעמים אני גם כועס על סבתך, שלא מבינה אותי.

אבל הכעס הזה, נכד שלי,

הכעס והשנאה, הם רגשות שמזיקים לנו ביותר.

כשאני כועס, אני מרגיש כאילו יש לי רעל בלב,

והרעל הזה פוגע בעיקר בי.

יש בי מלחמה פנימית מתמדת.

כאילו שיש בתוכי שני זאבים

זאב בעל לב טוב שאומר לי,

'תירגע, תחשוב על הדברים הטובים,

תנסה לראות את החולשות של האחר ולא לשנוא אותו בגלל חולשות אלו,

גם כשאתה כועס, תנסה לפתור את הבעיה בדרכי נועם...

וזאב אחר, עם לב רע

שדוחף אותי, לאבד את עשתונותיי,

מעודד אותי להעליב ולהרוס...ולעשות בלגן .

הזאב הרע הזה, אינו יכול לחשוב, מכיוון שכעסו ושנאתו חזקים כל כך.

הזאבים שבתוכי נלחמים כל הזמן ולא נותנים לי מנוח.

לעתים קשה לי לחיות עם שני הזאבים האלה שבתוכי.

שניהם מנסים לשלוט ברוחי."

הילד הקשיב בקשב רב לסבו,

הסתכל לתוך עיניו הדומעות ושאל:

"סבא, סבא, איזה זאב מנצח?" הזאב הטוב או הזאב הרע?

הסבא, הסתכל בעיניו של נכדו, חייך וענה:

אתה רוצה לדעת מי המנצח?

"כן..סבא, בבקשה ,כן," ענה הנכד

אחרי שתיקה קצרה, ענה הסב:

"הזאב המנצח, הוא הזאב שאותו אני מאכיל"

**

הסיפורים מזמנים לנו- מלשון הזדמנות,

לשוחח עם הילד על מה שהוא מרגיש?

שיחה פתוחה, מאפשרת לילד לפרוק כעסים, לבטא פחדים, לשתף בחוויות של שמחה והתלהבות...

וזו גם הזדמנות לתת לילד כלים :איך להתמודד עם מצבים רגשיים שונים.

10.11.23

לא פוחדת לדבר רגשות.

אני אדם חשוף.

כשאני שמחה,

העיניים שלי בורקות, מנצנצות מפעימות הלב המתרחב.

כשאני מתלהבת,

אני כמו ילדה קטנה שקיבלה מתנה, תופסת את הרגע הזה מלוא חופניים.

כשאני כועסת,

וואלה, אם עוצמת הכעס בסולם "ריכטר" גבוהה. זו חתיכת בעיה.

אבל כשאני פוחדת או חרדה, אני מתכווצת.

אז למה כולם אומרים לי: את אישה שמחה?

מה, לא רואים שעין אחת צוחקת והשנייה בוכה?

זה כנראה בגלל העובדה,

שעם השנים, פיתחתי יכולות הסוואה (אולי בזכות כישורי המשחק שלי)

אבל אני תמיד תמיד במגע אינטימי עם מה שאני מרגישה.

אני לא משקרת לעצמי !!!

כשאני עם הנכדים שלי,

אני מדברת אתם רגש.

במכוון, מתוך מודעות ובחירה.

לדבר רגשות, זו מתנה.

"שתף אותי, אהוב לבי, מה אתה מרגיש?"

אני רואה ערך רב, בללמד את הילדים לזהות רגשות שונים,

לְֹשָיֵים אותם ולדבר עליהם.

להציע להם דרכים להתמודדות נכונה עם רגשות שונים,

שצפים ועולים במצבים שונים.

זו גם דרך בה אנחנו עוזרים להם להבין טוב יותר את עצמם

וגם את האחרים.

♥

"ציפור הנפש", /מיכל סנונית

הסיפור שהפך לקלאסיקה

מספר לנו עלינו-מבוגרים וילדים.

לכולנו יש נפש ובתוכה "מגירות מגירות של רגשות".

הספר, תורגם לארבעים ושמונה שפות. זה מעיד על זה שהוא "בול פגיעה".

לדבר רגשות, זה להיות במגע עם העושר הפנימי שבתוך כל אחת ואחד מאתנו .

בימים אלו, כולנו-מבוגרים וילדים- בסוג של מצב חירום,

השיגרה הופרה.

כולנו, רווי כאב ,חששות וחרדות. (מי יותר ומי פחות)

לדבר רגשות, זה יכול להיות מעצים ומרפא.

אם נקשיב לתוכנו, נדע לזהות את מה שאנחנו מרגישים,

לילדים שלנו (וגם לנו) זה כלי חשוב מאוד.

"עמוק עמוק בתוך הגוף שוכנת לה הנפש

איש עוד לא ראה אותה, אבל כולם יודעים שהיא קיימת."

(כך נפתח הסיפור "ציפור הנפש" שכולו רגשות)

***

17.11.23

אֲגוּדַת מְשוֹרְרֵי הָרְחוֹב / נורית זרחי

סיפור קסום

על שני חתולים, שמחפשים להם בית

ומצאו עצמם במחסן בו מתקיימת סדנת כתיבה.

השיר שהם כתבו, זכה בתחרות השירה של העירייה.

המשפט בשיר:

"מי יאהב אותי? מי ילטף אותי?"

סחף בזה אחר זה את ראש העיר ואחריו את המזכירה

וגם מנהלת החשבונות הצטרפה ...

כל עובדי העיריה וכל הרחוב נסחפו לשירה כסימפוניה אדירה.

איזה סיפור מקסים, מרגש, נפלא

שמעיר ומאיר את הצורך באהבה.

האהבה היא הבית.

ומי העניק להם את הבית?

הוֹֹמְלִס, גדול מידות, בעל לב ענק, היה להם לבית.

אני יכולה לכתוב הרבה על הסיפור הנפלא הזה,

אבל בעיקר, רוצה להאיר דרכו, את הצורך של כולם, גדולים וקטנים כמובן,

באהבה ובחיבוק.

חיבוק ואהבה-הם הבית!

היום, ישבתי ושוחחתי עם גילה.

אני מכירה את גילה, אנחנו נפגשות פעם בשבוע, במסגרת התנדבותית.

שוחחנו כשעתיים.

היא קמה ללכת

ופתאום, רגע לפני שנפרדנו,

היא ניגשה אלי וחיבקה אותי:

"בואי נתחבק! החיבוק מנחם! בימים האלו, אנחנו זקוקים לחיבוק",

ככה היא אמרה לי

והצמידה את הלחי שלה אל לחיי.

ככה נשארנו, הרבה מעבר לשניות הרגילות של חיבוק נימוסין.

**

כשהנכד שלי מגיע אלי,

טקס קבוע: חיבוק ארוך, מתכוון!

אני חופנת אותו אל תוכי.

הוא יודע, שבמהלך החיבוק אני עוצמת עיניים, ומברכת אותו בלב.

אחר כך, אני מתמללת לו בקול, את מה שאמרתי בלב:

"שאלוהים ישמור עליך. שהלב שלך יהיה שמח תמיד. תהיה טוב לעצמך ולאחרים,

אתה מביא הרבה יופי, אור וטוהר לעולם..."

החיבוק והמלל מחלחלים. נספגים. נטמעים.

בטקס קבוע, פעם ועוד פעם ועוד פעם..

יש חשיבות לטקסים.

יש לי שני נכדים. אני מחבקת כל נכד בנפרד.

הם לא דבוקה אחת. כל אחד הוא יישות מופלאה בזכות עצמה.

ילדים, שכבת גיל רכה , בראשית דרכה

עושים צעדים בעולם מורכב

חיבוק של אהבה, הוא מזון בונה את תאי התודעה.

23.11.23

אם להיות כנה,

ואני רוצה להיות כנה,

אומר כך:

אילו יכולתי להחזיר את הגלגל אחורה,

לתקופה שהייתי אמא צעירה.

וזה היה מזמן..מזמן...

הייתי נוהגת אחרת עם ילדיי

היום,אני יודעת שהייתי מקדשת את הזמן שלי עם הילדים שלי,

לפחות את הרגעים האינטימיים האלה,

שאני מחבקת אותם ומספרת להם סיפורים.

כשילדיי היו קטנים, סיפרתי להם הרבה סיפורים,

באופן קבוע ובכל הזדמנות,

מתוך רצון להשביח את האינטלקטואל שלהם.

רציתי שהם יגדלו להיות אינטליגנטיים,

עם ידע עולם נרחב, שפה עשירה, יתנסחו באופן רהוט ויהיו שופעי דמיון

ואכן, הם גדלו להיות מבוגרים אינטליגנטיים, חכמים, רגישים וסקרנים

אבל

וזה אבל גדול

כשסיפרתי להם,

באתי עם כל מטען היומיום הקשוח של דאגות פרנסה וניהול קריירה,

משכנתאות וחובות

כן, גם עם תסכולים וכעסים של מחלוקת בזוגיות וכל זה...

לא פיניתי עצמי מבחינה רגשית ומנטלית

לפני הרגעים האינטימיים האלה,

הרגעים המקודשים-סיפור סיפורים!

והילדים קולטים בחיישנים הטבעיים שלהם,

את הכאבים והתסכולים, החששות והחרדות.

הם חשים את "הרעידות הפנימיות".

הם סופגים את הרטטים העמוקים.

הם יודעים,

אם את אתם באופן מלא, או רק מעמידה פנים.

אני מודה,

הרבה פעמים הייתי ברמה הטכנית.

מחבקת. פותחת ספר, מקריאה סיפור

וממשיכה...

זה לא משהו. זה לא טוב.

נו, טוב. זו חוכמת הבדיעבד.

"השכל בא אחרי הזמן", ואנו מבינים את האירועים לאמיתם לאחר שהתרחשו.

כיוון שאני לא יכולה להחזיר את הגלגל אחורה,

את התיקון שלי, אני עושה עם הנכדים שלי.

כיוון שיש לי הרבה מה לתרום, מנסיוני האישי והמקצועי וגם מכישוריי וכישרונותיי

יצרתי את "קפסולת הזהב".

(פרק ראשון בסדנה הדיגיטלית : אמא ספרי לי סיפור).

קפסולת הזהב, מעניקה מיסגור לזמן הסיפור.

מעניקה כלים מעשיים, שאמורים לנטרל רעשים.

זו עבודה משותפת של אמא ילד/ים.

בשקט. בזמן קצוב. במקום מוגדר.

"אי קטן של שפיות".

קפסולת הזהב, מאפשרת לשים את הלב "בקדמת הבמה",

העיקר, זה להתחבק ולהעביר חום ואהבה.

וכל

היתרונות והמעלות הנוספים והרבים שמביאים אתם הסיפורים:

הרחבת ידע עולם, העשרה והשבחת השפה,

רהיטות , התנסחות תקנית, העשרת הדמיון ועוד... שמביאים אתם הסיפורים,

כל אלה חשובים מאוד, חשובים ביותר

(בהם עוסקים הפרקים הנוספים של הסדנה: אמא, ספרי לי סיפור)

אבל היתרון הענק, הבסיסי ההכרחי.

הוא הלב החם והאנושי.

(זו תרופה מונעת לבעיות ולטיפולים).

שלושת הסרטונים שעוסקים בקפסולת הזהב.

יהיו פתוחים לך

במתנה

עד תחילת השבוע הבא.

כדאי לך לתת הצצה.

שנדע ימים רגועים ושלווים.

אמן ואמן

28.11.23

אמפתיה,

התכונה הזאת, יקרה מפז.

היכולת הרגשית הזאת, לגלות אמפתיה לאחר היא מעלה גבוהה.

פרופ' דורית ארם, כבר שלושים שנה חוקרת

את האינטראקציות בין ילדים להורים טוענת:

"הורים צריכים להבין שקריאת ספרים עם ילדים משנה את דרך המחשבה של הילד"

מעשרות המחקרים שערכה, עולה כי,

"קריאת ספרים נכונה, מנבאת אמפתיה, הבנה חברתית,

הסתגלות חברתית, נדיבות, התחשבות ואפילו תקווה" (סוף ציטוט)

♥

כבר סיפרתי לכם, שאני שואלת את הנכד שלי,

איך היה בביה"ס? הוא עונה במילה אחת: כייף!

יופי, זה משמח אותי לשמוע שכיייף לך,

אתה מוכן להרחיב ?

בוא נתחיל

"מה היה הכי כייף לך?", אני שואלת

"ראיתי ילד שנפל במסדרון, עזרתי לו לקום,

לקחתי אותו למזכירות וחיכיתי אתו עד שאחת המורות

הרגיעה אותו ואז חזרתי לכיתה." הוא השיב.

"אז מה היה לך כייף ?" אני מקשה עליו

"שיכולתי לעזור לו!" הוא מבהיר.

כמובן, ששיבחתי אותו על המעשה הזה.

"אני חושבת שזה מעיד עליך,

שראית מישהו במצוקה ועזרת לו, למרות שאתה לא מכיר אותו.

שתדע לך, זו תכנה נהדרת, לראות את האחר ולהגיש לו עזרה"

♥

אמפתיה, היא תכונה אנושית נאצלת.

נכון, שבמצבי קיצון, כמו שאנחנו עוברים עכשיו, גילויי האמפתיה שוברים כל נורמה.

כולנו רגישים לכולם.

מוכנים לעשות הכל, כדי להגיש סיוע למפונים, למשפחות הנפגעים,

למשפחות החללים, מגישים סיוע לפצועים, מנחמים אבלים.

כל אחד, בוחר איפה לתרום מזמנו כדי להקל על האחר.

כולנו חווים כאב על המשפחות שילדיהם בשבי החמאס

כולנו- כדבוקה אחת-מאושרים ושמחים על כל חטוף שחוזר לחיק משפחתו.

וכולנו, או לפחות רובנו, מייחלים שהאנרגיה הזאת,

תימשך, גם בעתות שלום, גם לאחר שוך הקרבות.

אמפתיה, היא מן תכונה כזאת, שעושה חֶבְרָה לטובה יותר.

אדם שתכונה זו מפותחת אצלו, אומרים שיש לו רגישות חברתית,

או אינטלגנציה רגשית גבוהה, או שהוא בן אדם אהוב. מאנץ'.

ילדים עם יכולות אמפתיות, התקשורת שלהם עם הסביבה, טובה.

מה שמקל עליהם את ההימצאות עם קבוצת החברים.

♥

העידן הדיגיטלי, מקהה את הכישור הזה. מונע את התפתחותה של האמפתיה.

ההימצאות מול המסך, מונעת אינטראקציות אנושיות.

נכון, שיש סרטים ותוכניות

שיש בהם גילויי אמפתיה בין הדמויות,

אבל המדיום הטלוויזיוני והדיגיטלי, שטחי מטבעו

וגם הוא נצרך כשהילד לבדו מול המסך

ואין לו עם מי לדבר על התכנים שהוא צורך.

ספרים וסיפורים, מעירים ומעודדים אמפתיה.

שמוליקיפוד וגדי מנהלים תקשורת אמפתית.

התקשורת הזאת הולכת ומתעצמת, עד סופו של הסיפור,

שגדי מנופף לשמוליקיפוד לשלום.

"מה יש לך?"

מה קרה לך?

מה כואב לך?

מה אני יכול לעשות כדי להקל עליך?

אלו שאלות שעולות במהלך הסיפור.

רבים מסיפורי הילדים, מאירים ומעוררים תכונה זו-אמפתיה.

♥

כשהייתי בת 27 וזה היה מזמן מזמן, עברתי משבר מז'ורי.

תמיד ולעולם ולנצח נצחים אזכור אותן חברות קרובות,

שליוו אותי ברגישות ובמסירות אין קץ.

זו חברות אמיצה וחזקה.

אבל באותה נשימה, אזכור אותה אישה, שאינני מכירה,

שהסתכלה עלי ושאלה אותי: את צריכה עזרה?

לא נפלתי, לא בכיתי, לא צלעתי, אפילו לא בהיתי.

ובכל זאת, היא זיהתה מצוקה על פניי,

שאפילו אני לא הייתי מודעת שהפנים שלי נותנים סימנים למצוקתי.

וכשהיא שאלה: " את צריכה עזרה?"

בכיתי.

בכיתי מהתרגשות.

עצם השאלה שלה, שלוותה בטון רך וברגישות,

שיחררה את האצבע שתחבתי בסכר , כדי שאיש לא יבחין.

והדמעות זלגו ושחררו כאב אצור.

אך גם ארזו בתוכן סוג של תקווה.

שיש הרבה טוב בעולם.

הגם שעברו עשרות שנים מאותו מפגש ולא פגשתיה יותר מעולם,

האישה הזאת, צרובה בלבי.

ככה נראים פני התקווה.

שיש הרבה טוב בעולם